ימי הזיכרון החשובים מן העבר קשורים בחורבן הממלכה ההיסטורית בארץ ישראל, שסימלו המובהק בגלל מרכזיותו בחיי העם היה והווה חורבן בתי המקדש; בהמ"ק - הראשון על-ידי נבוכדנצר הבבלי והשני על-ידי טיטוס הרומאי. יום זיכרון (צום גדליהו) הוּעד גם לרצח גדליהו בן אחיקם, הנציב מטעם בבל ביהודה לאחר חורבן הבית הראשון. הרצח של נציב יהודי בידי יהודי, פגע קשות בשארית הפליטה שנותרה ביהודה אחרי ההגלייה המסיבית של הבבלים ורבים ברחו מהארץ למצרים מפחד נקמת הבבלים, דבר שהחריף את תוצאות הרס בהמ"ק הראשון. ברור שמשקלו של אסון נוסף זה נופל בהרבה ממשקל חורבנם של בתי המקדש. יש בקשר בין העבר הרחוק בו ישב העם על אדמתו בארץ המובטחת בממלכות ריבוניות לבין האירועים ההיסטוריים בחיי העם היהודי מאז הופעת הציונות ברבע האחרון של המאה ה-19 הרבה מן המשותף, אולם יש גם שונות מהותית. בעבר הרחוק קודמת התקומה לחורבן - יציאה ממצרים, המסע במדבר וההתנחלות בארץ והתבססות בה, קודמות להקמת הממלכה ובניית בית המקדש הראשון. שיבת ציון מבבל, ההתיישבות בארץ, ההתבססות וההתחזקות, קודמות להקמתו של הבית השני, כאשר הרס שני הבתים הוא ביטוי קטקליסמי לחורבן, לאובדן העצמאות ולאסון לאומי אדיר ממדים. אחרי החורבן השני יוצא העם לגלות ושוהה בה קרוב ל-2,000 שנה. גלות היא תמיד שרשרת של משברים, יסורים, שמד ואסונות שפוקדים את העם. לכאורה, ובעיקר בראיה אמונית, "סדרת חינוך" שמפעילה "ההשגחה העליונה" על העם למען יתאים עצמו לחיים ריבוניים ברי-קיימא. בראיה האמונית המשמעות היא שמירת הברית ההיסטורית-אידאולוגית בין העם לבורא עולם, ובמשמעות החילונית: שילמד לחיות בעולם עתיר אתגרים ומהמורות ולשרוד בו: המיצוי בשני המקרים הוא "הליכה בדרך הישר" או "ואהבת לרעך כמוך". מעניין להיווכח ש"סדרי העולם" מתהפכים כאשר מתקרב העם לפעם השלישית בה נותנת לו ההיסטוריה (בחסות ההשגחה העליונה) הזדמנות לתקומה לאומית. בפעם זו ניתן השיעור "כתזכורת ואזהרה" לפני התקומה, בדמות "שואת אירופה". שואה זו מרכזה באירופה, מקום מושבו של רוב העם היהודי בשנות ה-30 של המאה ה-20. בפעם זו האירוע הקטקליסמי אינו כרוך בהרס המקדש, אלא בסיכוי פוטנציאלי להקמתו בעתיד. בדומה להתיישבות הראשונה בארץ ישראל (כנען) הבנייה, ההתגבשות, ההתלכדות הלאומית, הרצת הארגון המדינתי והחברתי והיכולת להסתגל לעולם שמסביב ולקרוא נכון את האירועים הפוקדים אותו - הם התקומה; הקמת מקדש אם נחפוץ בכך, הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. אם כך, כיצד עלינו להסתכל על השואה וכיצד עלינו להתייחס לאירוע שבמהותו הוא איום קיומי על העם היהודי ומכה גדולה מכל מה שידע אי-פעם בעולמו הגלותי? במהלומה היסטורית זו איבדו רוב בתי האב בעם היהודי חלקים נכרים לשמד האירופי. שמד זה התאפשר משום שרוב העם ישב בקרב שונאיו כשהוא נעדר כושר קיום עצמאי, נעדר מסגרת ייצוג, חסר זכויות ויכולת להגן על עצמו ונעדר יכולת להתמודד עם הרוחות הרעות שנשבו במרחב הקיום שלו וראו בו גורם שלילי ומפריע¹. בעולם עתיר תקשורת בו אנו חיים כיום, אין שום קושי לאויבי העם היהודי להמשיך באותם סיפורי בדים כבעבר. כל עוד האמונה הדתית (נוצרית או מוסלמית, שהולדתן הקונספטואלית מקורה ביהדות) תופסת מקום של כבוד בתרבות הסביבה בה חי היהודי, יתקשה להתמודד מולה בגלל חינוך מגמתי שלילי ושיקרי וליקויים יסודיים במבנה נפש האדם. בקונטקסט זה העובדה המעניינת והמחזקת הנחה זו היא שבמדינות המזרח הרחוק - סין, הודו, יפן, קוריאה ועוד - איננו מוצאים אנטישמיות... אינני מאמין שנצליח להקנות לנוצרים או מוסלמים מאמינים דרך-ארץ כלפי היהדות בזכות סיפורי הזוועות על השואה. ככל שייתם דור השואה נתקשה לשכנע את הדורות הבאים באמיתות חלק גדול מסיפורים אלה, דווקא בשל היותם כה תת-אנושיים ובלתי רציונליים. לפיכך גם כאשר, לכאורה, מכירות אומות אירופה בשואה כאירוע ייחודי וחריג בזוועותיו, ובכלל זה אפילו הגרמנים האחראים העיקריים למימושה, הן מוצאות דרכים לטשטש את הסיפורים ולהצניע את הזוועות כשאחת הדרכים השכיחות היא "אוניברסליזציה" של האירוע. אם כל מקרה של רצח-עם או טבח אלים באזרחים במערכות היחסים המורכבות של העולם ההולך ונעשה אנרכי הופך במכוון או מחוסר הבנה ל"שואה", מאבדת השואה היהודית את משמעותה יוצאת הדופן. לכן, אינני מצדד ב"יום שואה בינלאומי" - בהיותו בפועל אחיזת עיניים ושולל אוניברסליזציה של המושג "Holocaust" משום שאין פרושו הכרה בייחודיות השואה כאירוע אנטי-מוסרי עולמי, אלא בבנליזציה שלה, שלה שאיננו זקוקים. את המאבק יש למקד ביסוד האידאולוגי האנטישמי והגזעני שחולל אותה וסייע לבססה ולמקדה ביהודים הגלותיים קורבנותיה המובהקים. התקומה איננה תוצאה של השואה כפי שגורסים רבים משונאי-ישראל, אלא הוכחה ניצחת לצדקת הציונות. עבורנו לשואה ארבעה לקחים: א. אין לנו מה לחפש בגלות. ב. השואה היא אסון לאומי שנבע מהיותנו גולים ופרץ בלתי-אנושי של שינאה ואלימות שאינו בהכרח חד-פעמי מצד העולם הנחשב תרבותי. ג. אימי ונוראיות השואה חייבים להיות נכסי צאן ברזל של החינוך הלאומי היהודי והישראלי מהם יש להסיק את המסקנות ללא כחל וסרק. ד. זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית משלו במולדתו ההיסטורית אינה פיצוי על "חוויית" השואה אלא היא זכות-יסוד לאומית קבועה ועומדת. בחמש עשרה השנים הקרובות שהן בקרוב יתרת הזמן בה עדיין יהיו עימנו שורדי-השואה האחרונים יש להתמקד באיסוף אינטנסיבי והקלטת סיפורים, עדויות, כתבים ויצירות של ניצולים חיים ולמסד עזבונות אינטלקטואליים של כאלה שנפטרו לתעדם ולהכינם לאחסון ממושך ונגישות מיטבית במוזאון השואה הלאומי. על הפרק קיימות משימות נוספות ללא קשר לשורדים אשר עדיין עמנו: השלמת מבצעי דפי-עד ל"יד ושם"; איסוף חומר מקהילות שאבדו, לרבות שחזורי מבנים ובתי כנסת ששרדו הצפויים להעלם באין בהם חיים יהודיים פעילים; הצבת עוד כ-10 אנדרטאות וגלי-עד במוקדים בהם חיו יהודים רבים שאבדו בשואה. לפני הכל, עלינו להקדיש משאבים ראויים - כאן ועכשיו - כפתרון מכובד ומכבד לבעיות הקיום לשורדים - 60,000 מתוך כ-160,000 החיים עימנו עדיין ומתקשים להתקיים בכוחות עצמם. לכל אלה יש להקים אגף מיוחד באחד המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים, ולקבוע ועדת כנסת ממונה שתפקח על הביצוע. כל הפעולות הללו ימומנו על-ידי מדינת ישראל, בסעיף תקציבי מיוחד שלא יפחת מ-750 מיליון שקל לשנה במשך 20 השנים הקרובות. השואה היא עובדה היסטורית, אסון לעם היהודי וכפסע מחורבן שלישי, ועלבון לגזע האנושי; כך יש לראותה לעד. ניצולי השואה ראויים לכל עזרה שיכול העם היהודי להושיט להם, באשר הם אודים מוצלים וכיום רבים מהם נתונים לחסדי המוסר היהודי של כולנו בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך, והדרת פני זקן".