אותם האמיצים שקראו את המחזה האחרון שלי עד תומו היו עדים למעמד מרגש כאשר ארנסטה שטרן המארחת והדמות הראשית במחזה מספרת לקהל איך זה שכל כך הרבה אנשי עילית התכנסו דווקא בסלון שלה בסילבסטר 1900 - זולא, טולסטוי, פוצ'יני, איבסן, גריג, יואכים, קרוזו, הרצל, פרויד, מאהלר, ורדי, פרוסט, מונה, דביסי, רוסטאן, שרה ברנהרדט, איבט גילבר, צ'כוב, שניצלר, וויילד, שאו, טוויין, קלמנסו, טולוז לוטרק, מרי קרי, רנטגן, לומייר, אייפל, גילברט הבריטי, ז'ול ורן, ריכרד שטראוס, מנדלייב, דורקהיים, סטניסלבסקי, טוסקניני, סן סנס... מתברר שכולם באו להיפרד מבעלה לואי שטרן שהיה מאוד חולה ונפטר כמה שבועות מאוחר יותר. הוא היה אחד האנשים העשירים ביותר בעולם וגם הכי אינטלקטואלים והיה מיודד עם העילית של אירופה, יחד עם אשתו כמובן. הוא תמך רבות במפעלי תרבות כמו רוב היהודים העשירים בצרפת ובעולם. לפיכך הרגישו האורחים חובה להיפרד ממנו למרות הצער, במיוחד שלואי בחר אישית את רשימת 120 האורחים ושישים האומנים שהופיעו והתוכנית הייתה כולה תפורה לטעמו. גם בני משפחתו היו נוכחים ז'אק אחיו ואשתו סופי השחקנית, אדמון דה רוטשילד...

• Ernesta Stern (with great emotion, tears in her eyes) - As you all know my dear husband Louis, who is by my side, is very ill and we pray hard for his convalescence. When I decided to organize this evening in his honor all the participants - guests and artists - enthusiastically accepted to honor him with their presence. But I hope that this evening is not a farewell party but the dawn of a new century and that, cher Louis, you will recover from your illness. Louis, personally chose the program for this evening, the artists, the guests, and he warmly thanks you for coming... So, all of us are cousins... We welcome tonight Edmond de Rothschild...
  Jacque Corot (aside) - My heart is broken when I see how you, dear Ernesta, are trying to appease your overflowing emotions, your grief and despair filling your soul, in order to gratify your husband and guests, knowing that his end is near. Louis is about to die within a few weeks from a pneumonia that he contracted days before his death, but he was extremely sick even before. You are bigger than life, women in your times succeeded only in the fields that society intended for them - in running salons, like very intellectual women, in acting, like Sarah Bernhardt who was extremely talented, in painting, like Berthe Morisot who was the granddaughter of Fragonard, in literature, like Colette who was also married to a famous writer, in science, like Marie Curie whose career received a boost after marrying her colleague Pierre Curie, in journalism, like Marguerite Durand, who was married to a member of the Assemblee Nationale and had a child from one of the directors of Figaro, where she worked. It was very difficult for women to succeed, unless they were extremely talented, very rich or married the right men. They were also ridiculed for attempting to succeed like men. I feel endless empathy for you, dear Ernesta, because you are what is best in the human race, because of your moderate way, your good temper, your love for all, your activity for culture and implementing the values of humanism. De Profundis, you have grown to be one of the greatest women of the Belle Epoque, with the best cultural salon and your success as a writer.

יצחק נוי

המחזה שלי, בנוסף להיותו שיר הלל לתרבות, לספרות, לתיאטרון, למוזיקה על כל סוגיה, לאמנות, למדע, לקידמה, למאבק למען צדק בפרשת דרייפוס ובכלל, אפילו לקולנוע שהיה עדיין באבו; הוא גם שיר הלל להעצמה נשית, כאשר המארחת ארנסטה שטרן היא הדמות המרכזית במחזה שקושרת את כל הקצוות. הוא מעלה על נס דמויות מופת נשיות מאותה תקופה - מרי קירי, שרה ברנהרדט, איזדורה דנקן, איבט גילבר, שחקניות, אמניות, סופרות, עיתונאיות מפורסמות, אבל גם דמויות כמרגרט סטינהייל המאהבת של הנשיא פליקס פור שגרמה לו למות תוך כדי המעשה חודשים ספורים קודם. שניהם כבר לא נכחו באירוע, אם כי שנה קודם הם קפצו לבקר מהאליזה שממול. האמת שאין לי מושג אם אכן הייתה מסיבת פרידה רבת משתתפים כזאת ללואי שטרן. ימים ספורים לפני סיום הספר שלי על התרבות האירופית בשנים 1820-1939 הרגשתי שחסר בו משהו. יש בו הכל - מידע אינסופי עם אלפיים עמודים, רשימת כל מאות הפרימירות של היצירות החשובות, סקירה על שלושת התקופות - הרומנטיסיזם, הנטורליזם והמודרניזם, דירוג של הספרות, האמנות והמוזיקה, ניסיון ראשון מסוגו, כרונולוגיה של היצירות החשובות ביותר וקישורים לחמשת אלפים ספרים ולאלף סופרים דגולים, שלל תמונות, ציורים, פוסטים וקריקטורות ב-300 עמודים נוספים, אפילו אלטר אגו בשם ז'אק קורו, שעטנז של שמות שני ציירים מפורסמים מהתקופה קורו וז'אק, שדמותו מרחפת מעל הספר. היה בו הכל אבל הייתה חסרה בו הנשמה, ההנפשה שלו. ואז צץ במוחי הרעיון, לכתוב מחזה עם הדמויות המרכזיות בתרבות האירופית באותה תקופה. אבל איך אכנס את כולן לאירוע אחד ומה הן יספרו? כמו בפאזל התקשרו החלקים השונים - לקיים מסיבת סילבסטר 1900 בסלון התרבותי של ארנסטה שטרן שכיכבה בפרקים שלי על הסלונייריות של פריז. כולם באו לחגוג אתה את הולדת המאה שאמורה הייתה לבשר את עידן הקידמה, קץ המלחמות, שיא הנאורות, דמוקרטיה, חופש, שוויון, אחווה, בפריז, בצרפת, באירופה שנתנו את הטון לקידמה העולמית, יחד עם ארה"ב עם תרבותה האירופית. אבל בכל זאת נראה תמוה איך כולם הגיעו דווקא לסלון של ארנסטה שטרן כשבמקביל התרחשו מאות מסיבות הולדת המאה בפריז ובבירות אירופה האחרות? ולגמרי במקרה גיליתי שבעלה של ארנסטה לואי נפטר כמה שבועות מאוחר יותר והיה מאוד חולה. ולכן באה לי הארה שכל ידידיו ומוקירי זכרו באו לחלוק לו כבוד אחרון, לפטרון של האמנויות, ובחרו דווקא בסלון של ארנסטה לחוג את הולדת המאה, כמו להבדיל מסיבת הפרידה לדן בן אמוץ... לקח לי אותו זמן לכתוב את 60 העמודים של המחזה והתוכנית האמנותית כמו את אלפי העמודים של הספר, כי היה עלי לחקור על כל דמות משלושים ושישה גיבורי המחזה ולשים בפיהם דברים שנהגו לאמר ומה תחזיותיהם למאה העשרים כי זה היה המוטו של הסילבסטר אצל ארנסטה שטרן. בתוכנית האמנותית חקרתי מה היו האריות שקרוזו שהופיע במסיבה הכי אהב לשיר, למה גריג שסרב להופיע בפריז בגלל משפט דרייפוס התרצה דווקא עכשיו אחרי ששוחרר דרייפוס, הופעות בכורה של קטעים מהמחזה L’AIGLON של רוסטאן, של אריות מטוסקה, של יצירות ומופעים שקרו חודשים ספורים אחר כך בתערוכת המאה בפריז. נזהרתי מאוד לא לבצע טעויות היסטוריות, אם כי כמובן אין לי מושג אם כל האורחים היו אכן בפריז באותו הערב, אך הם יכלו להיות, ולרוב היו גם קשרים ביניהם. אפילו סידרתי לורדי מסיבת הוקרה כי הוא מת שנה מאוחר יותר כשכולם שרו לו VA PENSIERO מנבוקו... המחזה נתן לספר שלי את הנשמה היתרה, כשהעלה מהאוב כמה מהדמויות המרכזיות בספר באירוע אחד, בערב אחד, כשאנו פוגשים בשר ודם את הגיבורים, עם המעלות והחסרונות שלהם, עם אמרי השפר, עם היצירות החשובות, המחשבות המעמיקות, האהבות והשינאות. השתדלתי לתת ייצוג למרבית מרכיבי התרבות, לששת שפות התרבות המרכזיות, לעשרות אומות התרבות ואפילו הכנסתי כמה דמויות משלנו, כי הרי המארחת היא יהודיה, את הרצל, רוטשילד, ביאליק, שלום עליכם, סופרי לאדינו וערבית יהודית, מוזקיאים יהודים כארתור רובינשטיין והוברמן, שחקנים כשרה ברנהרדט, מלחינים כמאהלר, סופרים כפרוסט, כשפרשת דרייפוס היהודי מרחפת מעל. ולמה נזכרתי במסיבת הפרידה ללואי שטרן דווקא עכשיו? כי ליצחק נוי הייתה מתוכננת מסיבת פרידה ליום הולדתו השמונים, אך כמה ימים לפני כן הוא התבשר על הסרטן הסופני שלו והמסיבה בוטלה. עמדו לבוא למסיבה 120 אורחים, מדהים, 120, כמו מספר השנים שהספר סוקר, כמו מספר הקונצרטים שמבוססים על הספר, כמו מספר האורחים במחזה שלי בתוספת עוד 60 אמנים בעשרים תוכניות אמנותיות, עד 120 אך נוי זכה להגיע רק לשמונים. ואיני יודע מדוע יש לי את הרושם שמישהו שם למעלה אכן סידר ליצחק נוי את המסיבה המיוחלת עם 120 אורחים, לא אלה שהיו אמורים להיות שייבדלו לחיים ארוכים, אבל אלה שהוא סקר בידע רב - חלק מאלה שהיו במחזה שלי, בטח זולא, קלמנסו, הרצל ורוטשילד, אך גם אלה שהוא הרצה עליהם - בן-גוריון, שרת, רחל, גיבורי ניל"י, צ'רצ'יל, דה גול, רוזבלט, רחל, רחל ינאית בן צבי, דרייפוס, כולם התאספו לשמוע אותו בהרצאתו הראשונה מתוך 120 הרצאות שהוא התחיל להרצות שם למעלה, עם השלייקעס שיחזיקו את שמלת המלאך, בחיי הנצח שלו!