לפני כמה שבועות קבלתי טלפון מקוראת אשר סיימה לקרוא את הרומן ההיסטורי "זוהרה". בפיה היו ארבע מילים: "למה הרגת את זוהרה"? היא הייתה האחרונה, בינתיים, ששאלה את השאלה הזאת. הראשונה הייתה העורכת שלי של הספר, זוהר גולדפרב. זה היה מתישהו במהלך שנת 2019 כאשר היו בביתי אורחים ואני מקבל טלפון ובצד השני של הקו אני שומע מילים אלה: "הרגת אותה"!!! כאשר זוהר הגיעה לאותו רגע בספר, הפסיקה את העריכה וטלפנה אליי. לאחר שהספר פורסם נשאלתי את אותה שאלה מפי כמה וכמה מידידיי ובהם אנשים שאני מאוד מחשיב את דעתם בכלל וכקוראי ספר בפרט. זוהר גולדפרב הייתה עורכת לא רק טקסטואלית אלא גם יצירתית, לכן ביקשתי לשמוע איך היא מתייחסת ל"הריגה" הזאת ברטרוספקט-פוסט מורטם. וזה מה שהיא כתבה לי. "אני ממש זוכרת את הרגע הזה שבו שוחחנו בטלפון, היכן הייתי פיזית ומה הרגשתי כאשר אמרתי לך ודמעות בעיניי, "הרגת אותה". בצורה הפשוטה ביותר אני יכולה לומר שזה הכאיב לי שהיא מתה, ועל מה? תקרית טרגית ברחוב? היא חוותה כל כך הרבה ולבסוף מתה כך? אולי זה מסכם את החיים שלנו בצורה מסוימת, כמו סמל, כל מה שנעשה בחיינו ולבסוף אנו מתים באבחה, לעיתים רועמת לעיתים חלושה, וכל אחד מאיתנו הוא כמו נקודה קטנה בתוך מרחב של נקודות זהות (אורות), והזיכרון הנותר הוא טיפת אהבה שפיזרנו בין אלה שפגשנו, כפי שגם היא עשתה בדרכה (והינה לך אנקדוטת פרשיית האהבה שלה ושל נוויל בתוך שדה המודעות האנושית שאין לו סוף) - ואולי אני משחקת כאן עם המילים ועם דרמת רגשות כי מאוהבת בכתיבה וקיבלתי במה לאורה של זוהרה".

קו פרשת המים בין סוף טוב לסוף לא טוב ביצירה הוא חמקמק, ואם זוהרה הייתה נותרת בחיים, האם אפשר היה לקיים סוף טוב של אהבה עם נוויל ולשלוח את הקוראים אל השקיעה בהקשר המסוים של הלב? האם כלל היצירה הייתה הופכת לטובה יותר, מוצלחת יותר, במישור הקתרזיס הרגשי? אולי הייתה הופכת ורודה מדי, מתקתקה מדי, צפויה(?) ואז נמדדת כאיכותית פחות? אח... זוהרה, זוהרה, וצמתה הארוכה השחורה החצופה, והאש היוקדת בעיניה". אנו מקבל את דבריה של זוהר גולדפרב. בכול מקרה בדיעבד, גם אם היו לי ספקות. על משקל האמירה של דוד בן-גוריון לאחר שהשגריר שלנו באו"ם, אבא אבן, הגן על עמדת ראש הממשלה, אף שזאת נראתה לו מזיקה, מסיבות מדיניות שונות. תגובת בן-גוריון לנאום הייתה: "אם היו לי ספקות לגבי עמדתי בסוגיה - אבא אבן שכנע אותי בצדקתי". שלא לדבר שמותה של זוהרה הוא לא סוף הסיפור. בכלל לא.

זוהרה

זוהרה היא צעירה בגדדית יפהפייה, נבונה, נועזת וחברה דומיננטית במחתרת הציונית בעירק "השורה". נוויל פיצפטריק הוא קצין בכיר הממונה על המודיעין הבריטי בעירק באחת התקופות הקריטיות בתולדות העולם עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. הנסיבות מביאות את השניים לקשר ענייני המתפתח לקשר אינטימי ולאהבה סוערת על-רקע סכנת החיים שבה נמצאת הקהילה היהודית בעירק. אהבה בלתי אפשרית, שיקולים פוליטיים עמומים, מהפכי שלטון, בריטים, עירקים, לוחמי ה"פּשמרגה" הכורדים - עניינים אלה ואחרים נושפים על פתיל חייה של זוהרה, בשעה שהיא וחבריה פועלים להברחת יהודים יחידים וקבוצות אל ארץ ישראל בדרך-לא דרך רוויה תלאות וסכנת חיים. עלילת זוהרה רצופה פרקים דרמטיים וסוחפים ומביאה את הקורא עד למבצע "עזרא ונחמיה", בשנים 1951-1950, שבו הוטסו מאה אלף יהודי עירק לארץ ובאמצעותו בא הקץ על גלות בבל, שארכה 2,500 שנה. זהו התקציר. אני מפרסם פוסט זה, ערב ה-1 ביוני, במלאת 81 שנה ל"פארהוד" - הפוגרום נגד יהודי עירק שבו נרצחו קרוב למאתיים יהודים, יותר מאלפיים נפצעו ובתיהם של חמישים אלף יהודים נבזזו. אף שבמהלך מלחמת העולם השנייה הקהילה היהודית בעירק הייתה נתונה בסכנה מצד ממשלה וממסד צבאי שסייעו לנאצים, הקהילה ברובה לא הייתה ציונית. רק קומץ קטן ממנה היה ציוני, וקומץ קטן יותר נמנה עם "השורה" תנועת החלוץ והמחתרת, שבעלילה זוהרה נמנית איתה. אבל הודות לאותו קומץ מחויב, נחוש ומסור התאפשרה שליחותו של שלמה הלל, קיבוצניק בן 24 שהגיע לארץ עם משפחתו כשהוא קרוב לגיל 12. הוא נשלח על-ידי "המוסד לעליה ב'" - לימים "המוסד", כדי להטיס ישירות מבגדד קבוצה של 50 ציונים, במבצע נועז, מסמר שיער, שידוע כ"מבצע מייקלברג". עד אז המחתרת הציונית העבירה בודדים לארץ בדרכים עקלקלות, לרבות המדבר, דרך ירדן, או דרך פרס, והביאה שליחים לתנועה באמצעות רכבים של "סולל בונה" שפעל כחלק לוגיסטי במזרח התיכון של הצבא הבריטי במלחמתו נגד הנאצים. מעטים, בציבור בכלל, ובקרב הדור הצעיר בפרט, מכירים את הפרק המפואר הזה בתולדות העם היהודי. ובימים אלה כאשר תופעות שונות מצביעות על העדר לימוד ההיסטוריה, חשוב להזכיר גם פרק זה של הציונות המדינית.

קהילת בבל

שלמה הלל שנפטר בפברואר 2021 נמנה עם מנהיגי המדינה, היה משריה הבכירים ויו"ר הכנסת. ספרו "רוח קדים" שמתאר את השליחות הסודית שלו בארצות המזרח התיכון בשנות ה-40 שימש לי גם מקור והשראה לתיאורים של הפעילות המחתרתית הציונית בעירק. את שלמה הלל הכרתי בעת היותו חבר משלחת ישראל באו"ם במחצית השנייה של שנות ה-60 ואני שליח וכתב רשות השידור באמריקה. דומני שהזכרתי זאת, ששלמה הלל היה אחד האנשים החכמים שהכרתי והצנועים שבהם. מאז נהיינו ידידים. תוך כדי כתיבת הספר נפגשתי כמה פעמים עם שלמה הלל בביתו ברעננה, כדי לבדוק פרט זה או אחר. שכן "זוהרה" אף שהיא עלילת סיפורת-fiction, היא מבוססת על תחקור תיעודי של קהילה זאת בת אלפיים וחמש מאות שנה בקרוב, הוותיקה והרציפה כפזורה היהודית בהיסטוריה של העם. בדבריו על הספר הוא כתב בין היתר: