בסיומה של שנת המשפט הראשונה שלו לצד הנשיא ג'ון רוברטס והשופט סמואל אליטו, אמר השופט הליברלי סטיבן ברייר שהוא נדהם – ולאו-דווקא לחיוב – מהישגיהם של מי שמינה הנשיא ג'ורג' בוש הבן לבית המשט העליון. "לא לעיתים קרובות כה מעטים משנים כה הרבה כה מהר", אמר. אבל זה כלום לעומת השבוע שעבר, מציין וושינגטון פוסט. עם שלושה שופטים אותם מינה דונלד טראמפ, הרוב השמרני בבית המשפט הטיל את כל כובד משקלו בנוגע לתפקיד הדת בחיים הציבוריים, לזכות לשאת נשק בגלוי ומעל הכל – בנושא ההפלות.
המיעוט – אליו משתייך ברייר, הפורש בקרוב – טוען שפסק דינו של הרוב בנושא ההפלות "מתעלם מעקרון יסוד משפטי [התקדים], שמטרתו להבטיח המשכיות... מסכן זכויות נוספות וחותר תחת הלגיטימיות של בית המשפט". הרוב ישיב מלחמה שערה. לשיטתו, דיבורים על פגיעה בלגיטימיות מהווים סחיטה וניסיון למנוע מהרוב לשנות הלכות שגויות לדעתו או לעסוק בנושאים שנזנחו זמן רב מדי. "אסור לנו להניח לתגובה הציבורית האפשרית להשפיע על עבודתנו", כתב השופט סמואל אליטו בדעת הרוב, "וזה נכון הן כאשר אנו מכריעים [לראשונה] בסוגיה חוקתית והן כאשר אנו שוקלים לבטל החלטה קודמת".
רוברטס בולט בהיעדרו. הוא סבור שחלק משמעותי מתפקידו הוא להגן על בית המשפט מפני האשמות ששיקוליו יותר פוליטיים מאשר משפטיים ושהשינויים בהרכבו משפיעים יותר מאשר שיקול דעת מלומד. רוברטס מעדיף להזיז את בית המשפט ימינה בצורה מדודה. חוסר נוחותו בלט כאשר הסביר, כי היה מאשר את ההגבלה על הפלות במיסיסיפי אחרי 15 שבועות, באמצעות ביטול הפסיקה לפיה כל המגבלות כאשר העובר אינו נראה – דהיינו יכול לשרוד מחוץ לחרם – אינן חוקתיות.
"ביטול רואו הוא מכה רצינית למערכת המשפטית – בלי קשר לדעתך על התיק. החלטה צרה יותר, אשר תבטל את קו הנראוּת המוטעה, תהיה פחות מטלטלת ולא צריך יותר מזה כדי להחליט בתיק שלפנינו". לדברי רוברטס, עמיתיו לרוב השמרני כשלו בכך שלא יישמו כלל פשוט ובסיסי של איפוק משפטי: "אם לא צריך להחליט יותר כדי לפתור את התיק, אז לא צריך להחליט יותר".
אליטו הגיב בקצרה: "גישה זו מעלה בעיות רציניות, ויש משמעות לכך שאף אחד מן הצדדים לא הציע זאת". לדבריו, רוברטס אפילו לא ניסה להראות שההצעה שלו מהווה פרשנות נכונה של החוקה. רוברטס חותר למינימליזם משפטי, אבל "אבל אנחנו לא יכולים לאמץ פרשנות מצמצמת רק משום שהיא מצמצמת; היא גם חייבת להיות נכונה" – אומר אליטו בצטטו את רוברטס עצמו.
לדעת השמרנים, מסביר הפוסט, בית המשפט העליון אינו צריך לפעול באיטיות כאשר הוא מתקן עשרות שנים של פסיקה שגויה. לשמרנים היה רוב של חמישה מול ארבעה עוד לפני פטירתה של השופטת רות בדר-גינזבורג ב-2020, אבל הקול המכריע באותה עת היה שייך לשופט אנתוני קנדי – שמרן שמדי פעם הצביע עם הליברלים בפסקי דין מרכזיים. כך למשל, קנדי הוא שהציע את נוסחת הפשרה בפסק דין קייסי, אשר אשרר מחדש את הלכת רואו באומרו שבית המשפט העליון לא יתערב אם ערכאות קודמות מנעו מגבלות על ההפלות – פסק דין שבוטל גם הוא בסוף השבוע. פרשנים שמרנים אומרים, כי כאשר קנדי היה הקול המכריע, היה קשה מאוד לבטל פסקי דין קודמים; כעת הרוב השמרני הרבה יותר מבוסס.
פרשנים ליברלים רואים זאת אחרת. לדבריהם, "זהו בית משפט שעושה כל מה שהוא יכול". הם מציינים, כי חוות דעתו של השופט קלרנס תומס בפסק הדין בנושא ההפלות מלמדת, כי לדעתו הרוב השמרני יכול לבחון מחדש הלכות בנוגע לאמצעי מניעה, נישואין חד-מיניים וזכויות להט"בים.
