טוכולסקי גורס במאמרו בצורה החלטית ונחושה שאין להצביע בבחירות הקרובות הצבעה אסטרטגית, אלא הצבעה "עניינית", כלומר: לפי מה שאתם מאמינים בו". מוטו זה של המאמר הוא בעיני זריית חול בעיני הקורא. בה בעת איני מופתע משום שמפלגה או זרם פוליטי-מחשבתי שמיוצג ע"י 4 -5 מנדטים (שמאל קיצוני), אינו יכול להתיימר ל"ייצג את העם" על כי הוא בגדר אוונגרד שנשאר תמיד כזה אם איננו נעלם כליל מהמפה הפוליטית. הרעיון המרכזי השני הוא שהצרה הפוליטית שלנו מעוגנת כביכול בשאלה "כן ביבי - לא ביבי" וזה בסיס עיקר צרותינו; גם לכך אינני מסכים. ההיסטוריה שלנו לא התחילה בימי "ביבי" והפערים החברתיים-כלכליים והפוליטיים בישראל לא נולדו או התפתחו בימיו. "המציאה" אותם דווקא תנועת העבודה שלנו על שלוחותיה וייצבו אותם הניסיונות להתמודד בהם על-פי קווי המתאר האידאולוגיים התאורטיים שהיוו יסוד לכישלון מתמשך.
תכונתו של העושר היא שאם אין מחלקים אותו חינם לכל דיכפין הוא לא רק שורד אלא גם עולה ופורח על שום יתרונותיו הרבים והברורים. העובדות בעולם מוכיחות שרוב המדינות העשירות כבר מזמן אינן סוציאליסטיות באמת וסממני הסוציאליזם הקיימים בהן מהווים נטל כלכלי וחברתי אם אין מגבים אותם ביעילות כלכלית וביזמות עסקית. המדינות הפחות עשירות המגלגלות עיניים סביב הרעיונות הסוציאליסטיים העקרים מגיעות עד מהרה למסקנה שלהגדלה מואצת של העושר הלאומי נדרשת גישה קפיטליסטית הממצה את זמינות ההון, כוח העבודה, הכישרון האישי ואיכות הניהול העסקי הטובים ביותר בכל זמן נתון.
בעיית השיטה הקפיטליסטית איננה עקרונותיה אלא השימוש שעושים בעלי השליטה בעושר הלאומי מול הציבור הרחב; - במילים אחרות: חלוקת העושר הבלתי-אחידה בלשון המעטה בין שכבות האוכלוסייה. בעוד שהוכח שהקפיטליזם מייצר עושר, לא נמצאה עדיין בשום מקום שיטה מיטבית למיצוי התועלת שבעושר המוגדל לכלל האוכלוסייה. אפשר לומר ברמת ודאות גדולה שהכשל החברתי הגדול של העידן הנוכחי טמון במכשלה זו.
ישראל מתפתחת במהירות וכבר עברה בתל"ג השנתי לנפש שלה מדינות ותיקות ועשירות ממנה עד לא מכבר כגון: גרמניה, בריטניה, צרפת ואחרות. המפתח לכל אלה הוא כאמור: יזמות, חופש מסחרי, פיתוחים טכנולוגיים והשכלה תומכת, ניצול אוצרות טבע ודמוגרפיה מואצת. במערכות הבחירות האחרונות, לרבות ברביעית לפני כשנה, הוויכוח לא היה אישי - "כן ביבי לא ביבי" - אלא עסק בשאלת ההגמוניה האידאולוגית והמימשלית במדינה בין "ימין" ל"שמאל" - בין היותה של ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית" (בסדר זה); הווה אומר: בין היותה מדינת הלאום של העם היהודי לבין היותה "מדינת כל אזרחיה". במילים אחרות: מדינה פוסט-מודרנית וחסרת זהות לאומית מובהקת בדרך להשתלבות אזורית או עולמית באנרכיה גלובליסטית אמורפית. במונחים המקומיים פרוש הדבר מדינה שהיתרון הדמוגרפי הערבי האזורי יקבע את אופיה ועקרונותיה במוקדם או במאוחר, מה שיהווה דה-פקטו ויתור על זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו ולהגדרה עצמית.
נושא שני שעומד ויעמוד במרכז הדיון הציבורי במערכת בחירות זו הוא מהי דמוקרטיה אמיתית במדינת לאום יהודית ודמוקרטית. האם זו דמוקרטיה שמנוהלת ע"י הריבון באמצעות נציגותו הנבחרת או שנשלטת ע"י "האח הגדול" שעשוי להיות מערכת המשפט, הדיפ-סטייט או כל זרם אליטיסטי אחר החותר להגמוניה. בשל הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות מניפולציה משפטית פלילית כחלק מהחתירה להגמוניה, קיבל המאבק את השם" "כן ביבי", "לא ביבי". אולם בשאלת היסוד "ביבי" עצמו איננו חשוב. בעיני רבים מתומכיו הוא נחשב (לדעתי, בטעות) כמנהיג המעניק להם ביטחון רב ביכולת לספק את ההישגים הרצויים להם בסוגיות המרכזיות - "דרך הימין". כך מעוצב ויעוצב הדיון גם הפעם משום שכך הוא מובן פחות או יותר לרוב הגדול. אם לא ישגה נתניהו הפעם כפי ששגה בסיבובי הבחירות הקודמים ובמיוחד בסיבוב הרביעי, ידאג ללכד את כל או רוב תומכי גוש הימין וישיג קואליציית-רוב מובהקת. אם יטעה, יודח לקראת הסיבוב השישי; זו ליבת המאבק.
להערכתי, הערבים, במיוחד עבאס ותומכיו, מבינים זאת היטב ובהתייצבם על דרך האמצע בין מדינה יהודית עם מיעוט אזרחי ערבי (ככל הנראה הפתרון הצפוי), לבין מדינה ערבית בשלבים עם מיעוט יהודי (שאין לה כיום ובטווח הנראה לעין כל סיכוי), מהמרים הם "על מדינת כל אזרחיה" שמטרת-העל הלאומית שלהם הגלומה בה מוסווית היטב מול הנאיביים והפוסט-ציונים "הקלים". ניצחון מובהק של גוש הימין, הוא הכרעה לאומית חד-ערכית בשאלת אופיה הלאומי של ישראל ומעמדו של המיעוט הערבי בה. מכאן יתגלגלו הדברים לסדר ציבורי חדש ועדכני או לסיבוב שלישי של מלחמת הקוממיות שבו תהיה ההכרעה כוחנית.
הנושאים הכלכליים והחברתיים האחרים יגזרו סביב ההכרעה העקרונית לגבי אופיה הלאומי של המדינה. ככל שההכרעה תהיה חד-ערכית יותר, נתקרב מהר וטוב יותר להכרעות גם בשאלות המשקיות המרכזיות כגון: יוקר המחירים, החינוך, הבריאות, האלימות האזרחית, רמת החיים, איכות החיים וההשתלבות במרחב. ללא הכרעה, נדשדש עוד שנים לא מעטות בסבך שיציאה ממנו מחייבת שיתוף פעולה כלל-יהודי וסולידריות לאומית ללא הריחיים המיותרים על הצוואר שהכריעו לבסוף את ממשלת הסיבוב הרביעי.
כאמור, טוכולסקי מטיף במאמרו להצבעה "לפי מה שאתם מאמינים בו עניינית"... ולא להצבעה "אסטרטגית". אני סבור שהוא טועה בגדול. הממשלה היוצאת שיקפה הצבעה לא אסטרטגית והיא יוצאת אחרי שנה של "פירפורים" כשלמעשה אין לכך הצדקה עניינית עמוקה. הוכח שאפילו הממשלה היוצאת הצליחה לבצע לא מעט מהלכים מועילים וחסרונה הגדול היה קיפאון בנושאי הליבה ויותר מדי מניפולציות פוליטיות ומשפטיות סביב העשייה החיובית. בבחירות הקרובות יתמודד יאיר לפיד על הבכורה כנציג "הזרם הלבן"; והוא כידוע איננו איש "ימין". לכן, רק הכרעה אסטרטגית תייתר בחירות נוספות ותחדש את הדינמיקה הלאומית. אני גורס אפוא שההצבעה הפעם היא אֵם כל ההצבעות האסטרטגיות ומי שלא יתגבר על נטיותיו הרומנטיות והסנטימנטליות יובילנו למעגלי בחירות נוספים. מאידך-גיסא, הכרעה אסטרטגית תייצב אותנו פוליטית ותאפשר קואליציה יציבה שמניעה ומנהלת דמוקרטיה מתפקדת.