נכון, כתבה ריקי שפרינצק בהארץ, כי אין בסיעת הליכוד כפילה לאליזבת (ליז) צ'ייני. מי היא? אביה כיהן כסגן נשיא ארצות הברית בימי ג'ורג' וו. בוש. היא חברת בית הנבחרים האמריקני מטעם הרפובליקנים. לפי שעה היא גם היחידה בסיעתה שאומרת בפה מלא כי דונלד טראמפ אינו ראוי לעמוד בראש מפלגתה. ביושרה, בלי גמגום, בלי "אם כי" ובלי "לא מן הנמנע". כל מי שיכול היה לומר זאת בליכוד כבר מזמן אינו שם. מי שנשאר רצע את אוזנו למשקוף בבית משפחת נתניהו. עבד עברי פוליטי מרצון. הן ד"ר יובל שטייניץ והן אמיר אוחנה. ובכל זאת, בלשון ההגדה של פסח נראה כי ניתן "לתת בהם סימנים". דוד אמסלם מחוספס, איש הציבור הרחוק ביותר מההדר הז'בוטינסקאי, אבל אינו טיפש. באומרו כי ייתכן שהליכוד יקים ממשלה בהשתתפות רע"ם החל מהח"כ ה-61; וכשהוא מעז לא ללכת בתלם כאשר ח"כ בנימין נתניהו גוער בו אלא עומד על דעתו - זה סדק. לא שבר, אך סדק. הסירוב לחזור בו חשוב אפילו מעצם האמירה. רע"ם ביום בהיר, שמתחיל להיראות ערפילי. ראוי גם לתת את הדעת למשמעות השקופה-עדינה של הכותרת הראשית בישראל היום. בכירים בליכוד במסר חד-משמעי ליושב-ראש המפלגה, נכתב בעיתון, ומה הוא המסר? "זה הצ'אנס האחרון של נתניהו". באותיות קידוש לבנה. ואני מוסיף כי זה לא עוד העיתון שערך בועז ביסמוט. אלה ההדים הראשונים. נכון שהחנפים החוששים לאבד את כורסתם בכנסת הבאה עדיין סוגדים לבנימין נתניהו, אך מי ששומע אותם לא לפרסום יודע כי מאסו בו. הם נמנעים מלדבר בגנותו, אבל הסלידה מתפרצת מגרונם. אמסלם ראשון. אמסלם לא האחרון. הכל היה נראה אחרת מבחינתם אילו נמצאה בליכוד ליז צ'ייני דוברת עברית. אחת ועוד אחת, ואם ביבי אינו מרגיש במפגשיו עם ח"כי הליכוד שהם כמהים לראותו נעלם מהזירה הציבורית כי אז באמת יש לו "עור של פיל". נכון, יש לו נצחונות פירוס. מניצחון לניצחון על חשבון האומה הוא יותר מאוס על אנשיו ועל שותפיו. הסדקים מתרחבים. במשחק מלים יכולים בני האור שנותרו בליכוד - ויש כאלה מכל הזנים והמגדרים והעדות ורמות ההשכלה - לומר לעצמם בלחש: "סדק, סדק תרדוף".