ברגע האחרון בטקס לכבודו של ג'ו ביידן ("אחינו יוסף", כלשונו של יצחק הרצוג) תפס בנימין נתניהו את המיקרופון ואמר כך: יש לאיים באופציה הצבאית על אירן, ואם זה לא יעזור - גם להפעיל אותה. הבל. כי לא הייתה אופציה צבאית. כי אם גם אני טועה והייתה אופציה צבאית, כבר כמה וכמה שנים שאין אופציה צבאית. הכוונה היא, שאין לישראל אופציה צבאית עצמאית. ביבי מוכר בשם ישראל סחורה שאין לה. אל תעמוד על המיקח, יעצו חכמים, כשאין לך דמים. (דמים - כסף). ב-2013 עשה כראש ממשלה קולות כאילו התקיפה באירן קרובה. אך לגופו של דבר הוא ידע (בצדק ובאחריות) שאיומיו חלולים. ב-2015 הרס את יחסינו עם ארצות הברית בנאומו בקונגרס מאחרי גבו של הנשיא ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית. נפתלי בנט ויאיר לפיד ובני גנץ עמלו בפרך לשקם את שיתוף הפעולה. אך לא לפני שבימי דונלד טראמפ שכנע ביבי את הנשיא האמריקני לפרוש מן ההסכם עם אירן, ובכך הפך מצב רע לתוהו ובוהו גרוע. עתה יש לישראל אפשרות מסוימת להשפיע על המשא-ומתן האמריקני-אירני. גם יש לישראל אפשרות להפעיל כוחות סמויים כמו "המוסד" ברוך ההצלחות והכישרונות בשנותיהם של מאיר דגן ותמיר פרדו ויוסי כהן ודדי ברנע, אבל אין לה אופציה צבאית משלה. ביבי ידע על כך תמיד. גם עתה. קשקשן.