הקשרים של ז'בוטינסקי ושל עיר הולדתו עם יוון לא התמצו רק בשם העיר. במקביל לבניית אודסה ולהתפתחותה, פעלה, מסוף המאה ה-18 ביוון ובקהילות יווניות מחוצה לה, תנועה לשחרור לאומי מן השלטון הטורקי ולהקמתה של מדינה יוונית לאומית ריבונית. הלאומיות היוונית המודרנית, כמו הציונות שהושפעה ממנה, קשרה את עצמה ליוון מימי קדם, ובייחוד לעיר-מדינה אתונה, שיחד עם ירושלים הייתה בית גידולה של תרבות המערב. ז'בוטינסקי העיד על עצמו שכילד וכנער התעניין יותר בתרבות המערב מאשר ביהדות. הוא כתב: "בין הספרים שקראנו, איני זוכר אף ספר על נושא יהודי... כל המישור הזה של יהודיות ויהדות פשוט לא היה קיים בשבילנו".¹ בקהילות יווניות ברחבי העולם קמו בתחילת המאה התשע-עשרה אגודות סתרים מהפכניות ("פיליקי אֵיטַרֶיָה", אחווה ידידותית) במתכונת "הבונים החופשיים",² ששאפו לשחרר את יוון מהשלטון הטורקי ולהחיות את התרבות היוונית העתיקה. אגודות אלה הושפעו מרעיונות תנועת ההשכלה: חרות, שוויון וריבונות העם, שהתפתחו במאה השמונה-עשרה. רעיונות אלה הניעו את מלחמת העצמאות האמריקנית ואת המהפכה הצרפתית, בשלהי אותה מאה. נפוליאון בונפרטה הפיץ את הרעיונות האלה במהלך כיבושיו. בכך הוא דחף להתעוררות לאומית בכל רחבי היבשת.

האגודה הגדולה ביותר לשחרור לאומי של יוון, אשר טורקיה שלטה בה מאז המאה ה-15, הוקמה ב-1814 באודסה, על-ידי שלושה יוונים משכילים ממעמד האצולה. רוב חברי הארגון היו צעירים יוונים, אך נמשכו אליו גם אינטלקטואלים רוסיים. הבולט שבהם היה גדול המשוררים הרוסיים, אלכסנדר פושקין, שבילה שנה בגלות באודסה. את פעילות הארגון מִימנו יוונים עשירים מבריטניה ומארצות הברית, ותמך בו בסתר הצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון, שביקש להיעזר בו ולהרחיב את השפעת רוסיה בארצות הבלקן. בראש הארגון האודסאי עמד, בתחילת שנות העשרים, מקורבו של הצאר, הנסיך הקולונל אלכסנדר איפסילנטי, בנו של הנסיך קונסטנטין איפסילנטי. קונסטנטין שלט בפרקי זמן אחדים על נסיכות מולדובה הסמוכה לאודסה, והיה בין האישים הבולטים הראשונים שפעלו לשחרור יוון. אלכסנדר היה קצין רוסי מצטיין, בלט באומץ לבו בקרב דרזדן, בשנת 1813, בין נפוליאון לבין הקואליציה האנטי-צרפתית, ובו איבד זרוע. לאחר שנה קודם לדרגת קולונל ומונה למזכיר הצבאי של הצאר אלכסנדר הראשון. גם אחיו, דימיטריוס, היה קצין מצטיין. ב-1820 עבר דימיטריוס לאודסה כדי לסייע לאחיו להגשים את מטרות האגודה לעצמאות יוון. שני האחים ליכדו סביבם קצינים יווניים ששרתו לפני כן בצבא הרוסי. ב-6 במארס 1821 הם חצו את הגבול לנסיכות מולדובה במטרה לעורר שם מרד, להביא לפרישת נסיכויות מולדובה ו-ולאכיה מהאימפריה העות'מנית, לגייס צבא ולהמשיך ליוון. במקביל, מרדו מיליציות יווניות עממיות בשלטון הטורקי ביוון גופא. אלא שצבאות סדירים של טורקיה ושל בת חסותה, מצרים, דיכאו באכזריות גם את המיליציה של אלכסנדר איפסילנטי וגם את המיליציות ביוון. אבל אז התערבו רוסיה, בריטניה וצרפת. צבאותיהם הסדירים הביסו את הצבא המצרי, השמידו את הצי הטורקי וכפו על טורקיה להעניק ליוון עצמאות. שני האחים איפסילנטי הם גיבורים לאומיים ביוון. על שמו של דימיטריוס יש עיר בארה"ב ורשות מקומית במקדוניה.

אירועים דרמטיים אלה, שבהם היה לאודסה מקום נרחב, הִפרו את תבנית מולדתו של ז'בוטינסקי והוליכו אותה לפיתוח תפיסת ביטחון:

• עדיפות הצבא הסדיר והמקצועי על פני ארגונים צבאיים מיליציוניים;

• ההכרח להיעזר במעצמה זרה במלחמה לשחרור לאומי;

• הכרה בהגמוניה של בריטניה, תרבותה ומערכת הביטחון שלה ועליונותה המוחלטת על פני טורקיה.

תובנות אנטי-טורקיות ואנטי-מוסלמיות אלה יבואו לימים לידי ביטוי במלחמת העולם הראשונה, שבה הגיעה פעילותו הביטחונית של ז'בוטינסקי לשיאה. תובנות אלה השפיעו מאוד, אם גם באיחור, על תלמידו הגדול, דוד בן-גוריון, שפעל לקשור את המאבק לעצמאות יהודים בארץ ישראל, ואת מדינת ישראל עם מעצמת העל ארצות הברית, שבה שלטה התרבות האנגלו-סכסית. בן-גוריון, כז'בוטינסקי, לא העריך את מיליציית ה"הגנה" והפלמ"ח ופעל עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות להקים צבא מקצועי במתכונת הצבא האנגלי שבו שֵרתו כשלושים אלף יהודים מן היישוב בארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.

אודסה בנתה את נוף המולדת של לפחות עוד שלושה אנשי ביטחון יהודים בולטים:

• ליאון טרוצקי (לייב דוידוביץ' ברונשטיין), שנולד ב-1879 (שנה לפני ז'בוטינסקי) לא הרחק מאודסה, בה למד ובה החל בפעילותו. הוא היה שר המלחמה של ממשלת המהפכה הקומוניסטית ואִרגן את "הצבא האדום" ב-1918.³

טרוצקי הבין וחשף את תוכניתו של סטלין להשתלט על מערב אירופה, על-ידי טיפוח המפלגה הנאצית והיטלר בראשה, סיוע להקמת כוח צבאי נאצי חזק, ודחיפתם למלחמה. על חשיפת המזימה הזאת שילם טרוצקי בחייו.

• יוחנן רטנר, שנולד באודסה ב-1891. הוא היה קצין בצבא הצאר ומפקד חטיבה בצבא האדום. היה הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) הראשון של ארגון ה"הגנה", ואחד מששת האלופים הראשונים במלחמת העצמאות. עמד בראש מחלקת התכנון של צה"ל.

• יעקב דורי (דוסטרובסקי), שנולד באודסה ב-1899. הוא היה הרמטכ"ל (ראש המטה הכללי) הראשון של ארגון ה"הגנה", רמטכ"ל במלחמת העצמאות, והרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

שלושתם, כז'בוטינסקי, היו משכילים ואנשי תרבות. סביר להניח שמורשת הביטחון של אודסה הייתה נטועה באישיותם, ומורשת זאת היא זרם חשוב בתרבות הביטחון ישראל עד היום, אף כי לא עיקרי. הזרם העיקרי הוא מורשת הפלמ"ח מייסודם של יצחק שדה, יגאל אלון ויצחק רבין, שגם ז'בוטינסקי, גם בן-גוריון וגם אריאל שרון הסתייגו ממנה אך לא יכלו לה. _________________ בשבוע הבא: שורשי משפחתו המעולים של ז'בוטינסקי; ינקותו המאושרת שנקטעה; מחלתו הסופנית של אביו; הדרדרות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; שלוש הנשים בחייו; הרומן "חמישתם"; יתרונן של הנשים על הגברים ברוב התחומים ובעיקר בתחום הארגון והממשל.

1. זכרונות בן דורי, שם, "אודסה שלי", עמ' 30. 2. אגודת סתרים בינלאומית הפועלת כארגון אחווה. הארגון מגדיר את עצמו כ"מסדר בעל תורת-מוסר מצועפת במשלים ומתוארת בסמלים". באנגלית הוא נקרא Freemasons"". המונח "מסוני" משמש כשם תואר לתיאור דברים הקשורים לבונים החופשיים. הבנייה החופשית היא מטרה מועדפת של תיאוריות קשר. המקרה האחרון הוא מגפת הקורונה והחיסון נגדה. (ויקיפדיה) 3. ז'בוטינסקי התעניין במהלכיו של טרוצקי, כשׂר החוץ וכשׂר הביטחון בממשלה המהפכנית של ברית המועצות. ראה ארכיון ז'בוטינסקי, מכתבו של ז'בוטינסקי לרעייתו, 16 בפברואר 1918, איגרת מספר 2728.