בציבור הישראלי קיימת סתירה משונה ביחס לשני מועדים רחוקים מאוד זה מזה – חנוכה ותשעה באב. הראשון נתפס כחג לאומי, כנצחון החשמונאים שוחרי העצמאות על פני היוונים המדכאים. השני נתפס כיום אבל דתי, כעניינם של מי שמשתוקקים לבניין בית המקדש. האמת ההיסטורית היא הפוכה. מלחמת המכבים הייתה דתית, נגד הפולחן הנוכרי ורדיפת שומרי המצוות; העצמאות לא הייתה יעד אלא תוצר לוואי. ואילו החורבן בשנת 70 לספירה היה אסון לאומי נורא, אשר ממנו השתלשלו נהרות דמו של העם היהודי דרך מסעי הצלב ועד לשואה. בה במידה, הלקחים שיש להפיק משני אלו הם שונים. בחנוכה המסרים הם דתיים: כיצד לעמוד בגאון ובמסירות נפש על עקרונות היסוד היהודיים, כולל נגד מי שמנסים להרוס אותה מתוכה (המתייוונים אז, הרפורמיים ושונאי הדת כיום). ואילו בתשעה באב יש לשאול מה גרם לחורבן, מה הוביל את הנהגת העם היהודי בארץ ישראל להחלטה המטורפת של מרד נגד האימפריה החזקה ביותר שידע העולם עד אז – ומהן המסקנות מכך לימינו. את שורשי חורבן הבית הראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה אנו מוצאים בתנ"ך, ובמיוחד בדבריהם של ענקי הנביאים בדורות שקדמו לו ובאותו דור עצמו – ישעיהו וירמיהו. בסיום הדברים נחזור לזעקתו הנוקבת של ישעיהו, אותה נקרא מחר בהפטרה. בעת חורבן הבית השני לא היו נביאים, התנ"ך היה חתום והמשנה טרם נכתבה. אומנם בידינו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו, אך מטבע הדברים – היסטוריון זה, שכתב בחצר המלוכה ברומא, לא עסק בגורמים רוחניים-מוסריים. את אלו אנו מוצאים בשורה של מקורות חז"ל, שברובם מרוכזים בשלושה דפים במסכת גיטין. את אגדות החורבן ניתח לעומק, בצורה מרתקת ומרשימה ביותר ועם מסקנות נוקבות ומשכנעות, ראש ישיבת עתניאל, הרב בני קלמנזון, בספרו "על מה אבדה הארץ" (תשס"ט). נביא כאן מקצת מן הדברים בשם אומרם ובלשונו; אי-אפשר לנסח אותם טוב ממנו. הרב קלמנזון מוצא חוט מקשר בין רבים מן הסיפורים: מנהיגות אטומה ומנותקת, המתרכזת בטפל ומתעלמת מן העיקר, השמה דגש על מראית העין הציבורית במקום על המהות. וכמה שזה נכון לכל מנהיגות בכל דור.

הסיפור הראשון והידוע ביותר בצרור אגדות החורבן הוא על קמצא ובר קמצא: העשיר שגילה בסעודת פאר את שונאו וסילק אותו בבושת פנים לעיני כל הנוכחים. בר קמצא הפגוע הלשין לרומאים על מרד של היהודים, והציע לקיסר לבחון את נאמנותם על-ידי שיגור בהמה להקרבה בשמו בבית המקדש. בדרך הוא הטיל בה מום זעיר, הפוסל אותה להקרבה לפי ההלכה היהודית אך לא לפי המנהגים הרומיים. חכמי הדור הבינו את המלכודת וחשבו להקריב אותה בכל זאת, או להרוג את בר קמצא מדין רודף. אבל ר' זכריה בן אבקולס הטיל וטו: יאמרו שאפשר להקריב בהמה בעלת מום, יאמרו שמי שמטיל מום בקורבן דינו מיתה. הקיסר קיבל את ההוכחה והתוצאה הייתה החורבן. כדרכן של אגדות חז"ל, אין כאן ניסיון למסור דין וחשבון היסטורי אלא להעביר מסרים מוסריים. הראשון הוא האדישות של גדולי ירושלים, שנכחו בסעודה ולא הנידו עפעף. יש לכך שני הסברים אפשריים: חנופה לבעל הבית העשיר והתקיף, או שמעשים איומים כאלו היו עניין של יום-יום ולכן הם לא התרגשו. השני נוגע לר' זכריה, אשר ר' יוחנן – גדול אמוראי ארץ ישראל – מאשים אותו באחריות ישירה לחורבן. הרב קלמנזון קושר בין השניים: "גם החכמים בסעודה וגם ר' זכריה פועלים כשבויים בעולם משל עצמם... חכמים [בסעודה] בחרו שלא להתערב במציאות. האדישות, האטימות או הניכור אל המציאות הקונקרטית, הרגעית; העובדה שכרגע אין מולם בעיה תיאורטית אלא אדם הפוגע באדם אחר – אלו אטמו בפניהם את המציאות והם בחרו להתכנס אל אי-העשייה. בחירתו של ר' זכריה הייתה ממש כבחירתם של החכמים שישבו בסעודה שבה בּוּזָה בר קמצא – הוא בחר לא לבחור, לא לנקוט צד ולא להתערב. "אמנם בחירתו של ר' זכריה באי-העשייה נובעת מסיבה אחרת – הוא היה מכונס כל כולו בפרטים היבשים, בחוקים ובחשש 'מה יגידו', אולם גם בחירה זו מבטאת סגירוּת מחשבתית. גם ר' זכריה בחר להתעלם מהמציאות, הוא בחר שלא לשאול מה יעלה בגורל העם, ומהי האחריות שלו כלפי עתיד העם ולא רק כלפי ההלכה. כיוון שלא ידע לצאת מן המעגל של ההלכות המקומיות אל התמונה הרחבה יותר – נמחק ר' זכריה מספרות חז"ל. "חכמי ישראל, כך מלמד אותנו ר' יוחנן, אינם יכולים להמיר את האחריות שלהם כלפי האומה בעיסוק בהלכות. מי שבורח מהבעיה האמיתית אל העיסוק בפרטים ופרטי פרטים, אינו שונה ממי שאינו קם ומונע עוול. זה גם זה עוצמים עיניים למול הבעיה האמיתית; זה גם זה אחראים על החורבן שֶיימוֹט על ראש העם".

בסיפור הבא אומרים חז"ל, כי הר המלך (טור מלכא) חרב בשל תרנגול ותרנגולת. מנהגם של בני המקום היה להוציא תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה, רמז לברכת פריון. יום אחד עבר גדוד של רומאים וגזל את שני העופות. התושבים הנזעמים התנפלו עליהם, ותגובת הקיסר הייתה קשה ביותר: היישוב כולו נהרס. הסיפור הזה, אומר הרב קלמנזון, התרחש שנים רבות לאחר החורבן – אך הוא מלמד שדפוסי החשיבה וההתנהגות השגויים נותרו בעינם. "מהו הדפוס הבעייתי? בראש ובראשונה, אותה התנהגות לא מידתית, חוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל. גזילת שני התרנגולים לא הולידה תגובה חריפה בגלל ערכם הכספי אלא בגלל משמעותם הדתית. בעיני אנשי טור מלכא אין שום אפשרות לזוז מהמנהגים המקובלים אצלם, וכל פגיעה בהם היא עניין בלתי נסלח, מעין גזירת שמד. "על פגיעה כזו הם יוצאים למתקפה למרות שהם יודעים שניצחון קטן עכשיו, ברמה המקומית, עלול להוביל לעימות רחב שבו לא תהיה ידם על העליונה. הם מוכנים לקחת את הסיכון, כי מבחינתם כל שינוי מהמקובל הוא 'יהרג ובל יעבור'. אין כל מקום לפרגמטיות, להפרדה בין רמות שונות של חובה דתית – הכל נחזה דרך הצוהר הצר של המוכר והנהוג".

אם הסיפור הזה לא היה כל כך טרגי, הוא היה נשמע כמו תיאור ציני ועוקצני של אליטות: מרתא בת בייתוס, האישה העשירה ביותר בירושלים, שולחת עבד לרכוש לה מזון בעת המצור על העיר. היא מבקשת סולת, הוא אומר שאזלה ויש קמח, היא מבקשת קמח, הוא אומר שאזל ויש סובין. וכך הלאה, עם ירידה מתמדת באיכות המזון, עד אשר מרתא בעצמה יוצאת לשוק, דורכת על צואה ומתה מרוב גועל. הרב קלמנזון מציין, כי מדובר באישה חזקה ומרשימה ביותר: בת למשפחת כהנים גדולים, מי שהתחתנה עם יהושע בן גמלא, חלוץ החינוך הציבורי בעם היהודי, ורכשה עבורו את משרת הכהן הגדול. "אך היא כלל אינה יודעת שיש רעב ועד כמה קשה להשיג מזון. היא אינה יוצאת אל השוק בעצמה, אלא ספונה בביתה הנוח ושולחת את משרתה על-מנת להשיג מזון. "הניתוק הזה נראה כמאפיין מרכזי באותה שכבה של חכמים וכהנים שאותם ביקר הסיפור הראשון על קמצא ובר קמצא – דווקא אלו שאמורים להנהיג, להציב את הדאגה לשלום הציבור בראש סולם העדיפות, דווקא הם מסתגרים במוּכָּר להם ולא זוכרים שבחוץ מצור ורעב. המוּכָּר יכול להיות הלכות, ויכול להיות מצב כלכלי – בשני המקרים אין כל מודעוּת למה שמתרחש בחוץ". מרתא חושבת שאפשר להמשיך להתנהל כרגיל, וגם כאשר היא לומדת על הרעב – "היא מסרבת להסיק מכאן את המסקנה המתבקשת ולבקש כי יקנה כל מזון שעוד מצוי למכירה, מבלי להתחשב באיכות או בעידון. לא משנה עד כמה המחסור מתדפק על דלתה, מרתא בת בייתוס מתנהגת כאילו 'עסקים כרגיל' וממשיכה לחיות בעולם הפנטזיה של עשירי ירושלים". גם השליח מבטא את אותו דפוס, כאשר הוא אך ורק ממלא את ההוראות הדקדקניות שניתנות לו. "מבחינות רבות, התנהגותו של השליח מקבילה למה שראינו אצל החכמים החשובים ממנו בסיפור קמצא ובר קמצא – הם נאמנים להוראות ולחוקים באופן מופרז, תוך היצמדות לפרטים והתעלמות מהעקרונות המנחים. השליח יכול להציג עצמו כצדיק גמור – הוא אינו רוצה למעול בשליחותו ואינו רוצה לעשות שימוש אחר בכסף ששייך למעסיקיו. אבל תוצאת מעשיו היא זעיר אנפין של תוצאת התנהגותם של החכמים – הם הובילו לחורבן הבית והוא המיט רעב על בית אחד; גם השליח, כמו חכמים, מקובע בתפקידו ואינו מכיר בכל שינוי במציאות הסובבת אותו".

לבסוף נעיין בעזרת הרב קלמנזון בסיפור על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, מהלך אשר הוביל להקמת המרכז הרוחני ביבנה ולהצלת היהדות מחורבן דתי לאחר החורבן הגשמי. הבעיה הייתה, שהבריונים של ירושלים – אשר קודם לכן שרפו את מחסני הענק ויצרו רעב מכוון כדי להכריח את התושבים להילחם עד מוות – מנעו את היציאה מהעיר. ריב"ז נעזר בבן-אחותו, אבא סקרא, שהיה מראשי הבריונים. הוא התחזה למת, תלמידיו נשאו את מיטתו ובהגיעם לשער ביקשו לצאת כדי לקוברו. הבריונים, נאמר בלשון ימינו, לא היו פראיירים וביקשו לוודא שאכן מדובר במת. הם רצו לדקור את הגופה, אך אבא סקרא נזעק: "יאמרו: רבם דקרו". עמיתיו מצאו פתרון חליפי: להפיל את הגופה. אבא סקרא הגיב: "יאמרו: רבם דחפו". הבריונים התרצו ו"ההלוויה" המשיכה בדרכה. מלוויו של רבן יוחנן "מציעים לקנאים לחשוש מפני האפשרות שידברו עליהם, שדעת הקהל תהיה נגדם. טיעון זה משכנע את הקנאים היטב. עצם המעשה של התעללות בגופה, ובמיוחד בגופתו של חכם, אינו פסול בעיניהם. לעומת זאת, מטריד אותם מאוד החשש שמא תהלך שמועה על מעשיהם, שמא יהיה מי שיחשוב כי הם אינם מכבדים חכמים". וזה אחרי שהם שרפו את המחסנים כנגד דעתם של חכמי העיר, שביקשו להשלים עם הרומאים. "תגובתם כאן מאירה אותם באור צבוע ומגוחך במיוחד. מבחינה מסוימת אלה הם פניה של ירושלים שלפני החורבן – אותה נטייה להיצמד לבלתי חשוב באופן נחרץ, ולרמוס את העיקר". "יאמרו" – בדיוק אותה מילה בה השתמש ר' זכריה כאשר הטיל וטו על הצעותיהם של חכמים לטיפול בבעיית קורבנו של הקיסר. אין זה מקרה, סבור הרב קלמנזון, אלא אותם דפוסים בעייתיים. "כשם שאז נמנע פתרון המשבר ופרצה המלחמה, כאן הובילו אותם האנשים את העיר לאסון". ריב"ז יודע מה ניצב מולו: "השחתתה של ירושלים המעדיפה להתמקד ב'מה יאמרו', בדימויים חיצוניים, ולא ברעיונות". הוא מבין שדרך זו מובילה לחורבן, ולכן יוצא לדרך משל עצמו.

לסיום נחזור הרבה אחורה – לנבואתו של ישעיהו, עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון. דווקא בה אנו מוצאים לא רק את הכשלים והשחיתות שמובילים לחורבן, אלא גם את הדרך ההפוכה המוליכה לגאולה. ציינתי בעבר, כי אולי במפתיע – ישעיהו אינו מדבר על העבודה הזרה כגורם לחורבן, אלא שם את הדגש על היחסים שבין אדם לחברו. הגינוי החריף שלו למלכי יהודה ולשרי ירושלים אינו על שום היותם עובדי אלילים או זובחים בבמות, אלא על אטימות הלב כלפי החלכאים והנדכאים, במיוחד בתחום המשפטי: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?! מְלֵאַתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים [מעורבב במתכת זולה], סָבְאֵך [היין] מהול במים. שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוֹטוּ וריב אלמנה לא יבוא אליהם". העשירים והחזקים מרמים את הדלים והחלשים, ולאלו אין סיכוי לקבל צדק משום שהמערכת משרתת רק את מי שמשלם לעומדים בראשה. התוצאה המתבקשת היא, שהעיר שהייתה מגדל אור של צדק, היא כעת משכנם של רוצחים. מה יכול למנוע את החורבן לפני התרחשותו? מה יכול לשקם את העם לאחר שהוא מתחולל? "לִמְדו היטב, דִרְשו משפט, אַשרו חמוץ [סייעו לקורבנות]; שִפְטו יתום, ריבו אלמנה". אם כך תעשו, אזי "אם יהיו חטאיכם כַּשַני [אדום עז] – כשלג ילבינו; אם יאדימו כתוֹלָע [תולעת שני] – כצמר [הלבן] יהיו". הקדוש ברוך הוא אומר כיצד יסיר את האזיקים מעל-ידי עמו: "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה; אחרי כן ייקרא לָך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תִפָּדֶה ושבֶיהָ בצדקה". במהרה בימינו, אמן.