הרבה סיבות

למרות שנהוג להסביר את חורבן הבית השני בשנאת חינם - אין זה ההסבר היחיד, שמביאים חכמינו לאסון, שנחת עלינו. הרס בית-המקדש - אסון נורא, ששינה לחלוטין את גורל העם היהודי, בשנת 70 לספירה, לא שם קץ ליישות היהודית בארץ-ישראל, אלא רק חתם את קיומה העצמאי של ממלכת יהודה, שהקימו החשמונאים. היישות היהודית המשיכה להתקיים בארץ-ישראל עשרות שנים, גם אחרי גזירות אדריאנוס, אם כי לא היה לה ביטוי מדינתי. כמאה ושלושים שנה לאחר חורבן הבית, למרות מרד בר-כוכבא וגזרות אדריאנוס, חווה היישוב היהודי בארץ-ישראל פריחה אדירה, שבמהלכה חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה. מדינית, ברגע שמרדו היהודים, והפרו את השקט בפרובינציית יהודה, היה על השלטון הרומאי להשיב את השקט על-כנו בכוח. ליהודה הזעירה והמפולגת לא היה כל סיכוי להתמודד מול העוצמה הרומאית, גם בסיוע בעלי-בריתה; ובכל זאת, חשוב המרד שכשל, כיוון שעזר לגבש את הייחוד היהודי. גם עמידת הגבורה של מצדה ומרד בר-כוכבא, שכה מרבים אניני-הטעם לשקצם כעת (כמובן, מסיבות של תעמולה שמאלנית גרידא), חיוניים לגיבוש אותה המהות - כפי שהבין זאב ז'בוטינסקי, המקשר בין יודפת (בירת הגליל ב"מרד הגדול" נגד הרומאים) לבין מצדה (מעוז הקנאים, שהמשיכו את המרד) וביתר (מעוזו האחרון של בר-כוכבא): "למות או לכבוש את ההר - / יודפת, מסדה, ביתר" - הוא כתב בשיר בית"ר. "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ ...". כך אומרים במוסף ראשי-חודשים, אך אין ברור על אילו חטאים אנחנו מכים - בין אדם למקום, או בין אדם לרעהו? בית-המקדש השני, סברו חכמינו, חרב בגלל דין תורה - טעויות שיפוט, הנובעות מקשיחות-יתר של ייקוב הדין את ההר. מסכת בבא מציעא קובעת, "אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (דף ל', עמוד ב'). אם תרצו - זו הביקורת של רבי יוחנן על רבי זכריה, שעמד על קוצו של יו"ד בפרשת בר-קמצא (ראו להלן). ירושלים חרבה משום ששופטיה דנו בה בקשיחות דווקנית רק לפי הדין, ולא התחשבו במתדיינים. סיפור מעניין ביותר מופיע במדרש שיר-השירים רבא (ח', י"א): ריש לקיש טבל בירדן, ולא הצליח לעלות מן המים. עבר שם עולה חדש מבבל, ונחלץ לעזרתו. הושיט לו יד לעזרה, ודחה אותו ריש לקיש. שאל העולה מדוע העליבו האמורא הדגול, וריש לקיש אמר, שבגלל יהודי בבל חרב הבית. תמה הבבלי, וריש לקיש הסביר, כיוון שיהודי בבל לא עלו ארצה כחומה יחד עם עזרא, מיד כשפרסם כורש את הצהרתו, ונותרו בגולה - לא שרתה שכינה על הבית השני, ולכן חרב. לעומת זאת, הרמב"ם, שחי במאה השתים-עשרה - הרבה שנים אחר חתימת התלמוד - קובע באיגרתו לחכמי העיר מרסיליה, כי הבית השני חרב דווקא משום שחכמי אותו הדור מעלו בחובתם ללמד את עצמם ואת זולתם קשת. "... וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם ... ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות ... ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו". סיפור קמצא ובר-קמצא מלמד על שנאת חינם - משמע, בשל יחסים בין אדם לחברו. מסכת גיטין בתלמוד מספרת (דף נ"ה-נ"ו), כי אחד מעשירי ירושלים עשה מסיבה, ושלח את משרתו להזמין את חבריו. טעה המשרת, והזמין את בר-קמצא (שהיה שנוא על בעל-הבית) במקום את קמצא, ידידו. כשהופיע בר-קמצא למסיבה, גירשו בעל-הבית מביתו, למרות שבר-קמצא הציע לשלם לו את דמי סעודתו, כדי שלא יביישו ברבים. ולא נעתר בעל-הבית לבקשתו. בר-קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה, שבסעודת העשיר ישבו חכמי ישראל, שלא מנעו את העלבתו. החליט לנקום, והלשין לקיסר הרומאי, כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את טענתו, הציע לקיסר לשלוח ליהודים קורבן. הם, הסביר בר-קמצא, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידי בר-קמצא עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר-קמצא מום קטן - ביודעו, שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו; וכך היה. פסילת קורבנו נתנה לקיסר הוכחה מספקת, שהיהודים מורדים בו, והניעה אותו לעלות על ירושלים, ולהחריבה. בספר האגדה מסופר, כי כשהושלם תרגום השבעים, רגז הקב"ה על שהפרו את הצו לא לגלות את סודות תורת ישראל לגויים. בזעמו השליך מטֶה לים, וממנו צמחה רומא. כלומר, חורבן הבית בידי הרומאים היה עונש על חשיפת הדת היהודית בפני עולם ומלואו. גישה זו מייחדת את העם היהודי כ"עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" - כדברי בלעם (במדבר כ"ג, פסוק ט'). הפרת הייחוד גרמה לאסון הנורא, שבא על העם כעונש. כל אחד יכול למצוא באוצר החוכמה היהודית צידוקים לגישתו. אך דווקא מגוון הגרסאות מלמד, כי השאלה סבוכה; ואין צורך להכריע ביניהן, אלא לאמץ את כל הלקחים, העולים מהגישות הללו, כיוון שמִצרפם ישים לזמננו.

השראה

יהיר לפיד, החלול, שמכהן כראש ממשלת המעבר, משרה רוח טובה של ריקנות יצירתית על סביבתו. את ההוכחה האחרונה סיפקה לנו אורנה ברביבאי, שרת הכלכלה, שהשוותה בהבל פיה בין החלול לבין הקדוש-ברוך-הוא. זה הזכיר לי את אזהרת אל"ם (מיל׳) ד"ר עו"ד יעקב חסדאי, שכניסת יותר מדי גנרלים לפוליטיקה תפגע ביוקרת צה"ל. ואני תמה מתי החלה ברביבאי להשתטות - עוד בהיותה אלופה במדים; ולכן, נבחרה לככב ביש עתיד מפוקפק, או שמא רק אחרי שחרורה, כשנשרו ממנה דרגותיה, והיא נותרה חשופה עירום ועריה אל מול פני האומה.

בריק צדק

מה אפשר לעשות - אלוף (מיל׳) יצחק בריק, שהיה נציב קבילות החיילים, צדק. צבא היבשה, התריע לפני יותר משלוש שנים בריק, אינו כשיר למלחמה. צבאנו תחת גדי איזנקוט לא קיבל זאת, ואילו תחת אביב כוכבי לא נעשה דבר לתקן את המעוות. אדרבה, תחת שניהם נשלחו אלופים דחופים להונות את הכנסת, ולספר, שמצב הצבא מצוין, ובריק מגזים. עכשיו מודה גם צבאנו, שיש בעיה בצבא היבשה - ובעיקר, בשריון. עוד בהיותי בשירות חובה, לפני יותר מחמישים וחמש שנה, לא הרשים אותי צבאנו המפואר, וחרדתי מה יהיה ביום פקודה. בשירות מילואים וכעורך כתב-העת "מערכות" בצה"ל, התחזקו פקפוקיי ביכולת צבאנו. מאז סוף שנות השישים עברנו הרבה ימי פקודה, שהוכיחו את צדקת המפקפקים; ושום דבר לא נעשה לתקן את הליקויים. יש רבים כמותי, אך המדינה, הממשלה והכנסת טובעות בתעמולה ובחזיונות-שווא על צה"ל, ואין מי שיקרא, המלך, רבותיי, עירום. והרבה יותר גרוע - אין מי שיקשיב לקריאה.

חרפה

בטלנות המערכת מול הסיפורים המזעזעים של משה סעדה, מי שהיה סגן-ראש המחלקה לחקירות שוטרים, מלמדת אותי, שמישהו מחזיק את שומרי-הסף בזקניהם, ומושך כדי לכפות עליהם אי-מעשה. יש הקוראים לזה, מדינת העומק (Deep State) - דיקטטורה אלימה של פקידים, שמשתלטת באין-מפריע על המדינה; ואין פוצה פה ומצפצף. איש לא פתח בחקירת דברי סעדה, כאילו המדובר בדברים בטלים. אותו הדבר לגבי טענות החיילות-סוהרות, שסרסרו בהן בכלא מגידו. בעברית פשוטה ובהירה: מפקדיהן מכרו אותן לזנות למתועבים ביצורי האנוש. לא שמענו את צבאנו אומר משהו ברור בעניין. לא שמענו את קולה של המשטרה. לא שמענו את שב"ס. לא שמענו את הפמיניסטיות, שצווחות מעל כל גבעה רמה, ופתאום נפלה עליהם שתיקה איומה. שמענו את הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, ואת נשיא המדינה - בדברים ברורים וחזקים בנושא. האם ישפיעו?! שר הביטחון והשר לביטחון פנים, שבאחריותם נמצאת הזניית הנערות הללו, משחקים בהגדרות של תחומי אחריות, ועוד רגע, לדאבוננו, יפתרו משפטנים את המחלוקת ביניהם. בינתיים הושלכו כמה נערות, שהמערכת הרסה את חייהן, בצד הדרך, ומשוועות לעזרה, לרחמים ולצדק.

מדוע?!

נכדתנו הגיעה מארצות-הברית אחרי שלוש שנים, שלא ראינוה, וביקרנו אתה, לבקשתה, במערת המכפלה, במנהרות הכותל ובכותל המערבי. אלה טיולים קשים פיזית, והיא עמדה בהם בגבורה של עז הרים קופצנית, והדהימה אותנו בידע הרב, שצברה בבית-ספרה. התפעלתי יחד אתה באתרים, אך קרטעתי בטיולים, ותמהתי מדוע לא הונגשו האתרים הללו לנכים.

גיבור חידה

אם חיזבאללה יתקוף את אסדת "כריש", נחריב חצי מביירות, איים אביגדור ליברמן, שר האוצר, שהיה גם שר הביטחון. אני מציע לחיזבאללה לקחת ברצינות את דברי הגיבור הנורא, שהשמיד כבר בהבל-פיו את סכר אסוואן במצרים, וחיסל את אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, מיד עם כניסתו ללשכת שר הביטחון.

הפיל שבחדר

בחדר הישיבות של ועדת החקירה לענייני האסון במירון גר פיל ענק, שכולם מבכרים להתעלם ממנו - החלטת בג"ץ (516/14) לפסול את כוונת הממשלה להפקיע את המתחם, כדי לשפר את בטיחותו.

ביטחון הפנים לאן?

בשנים האחרונות עלו על סדר-היום הציבורי סוגיות רבות בביטחון הפנים, והן ממשיכות להדהד. רב-פקד (מיל') עמרי עדיקה ידון בהן בהרצאתו, "ביטחון הפנים לאן?", בסדנת אלפרדו בשעה 1830 ביום רביעי, 31 באוגוסט 2022, במשכן החדש של הספרייה הציבורית לדורות, רחוב אלפעל 5, לוד.

רְסִיסֵי זִכָּרוֹן

באיחולי קריאה אוהבת, הקדיש יעקב ברזילי את שירו, "רסיסי זיכרון", לקראת ט"ו באב לשוחרי שירה ולאוהבים לאהוב. "האזינו למילים", מייעץ ברזילי, "הן מתנגנות, משוועות לאוזניים קשובות". "יָשַׁבְנוּ לְמַרְגְּלוֹת עֵץ בַּיַּעַר, שֶׁהָיָה שׁוֹשְׁבִין אַהֲבָתֵנוּ מִשְׁמַר כָּבוֹד שֶׁל עַנְנֵי סְתָו לִוּוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר צָנַח תָּשׁוּשׁ לִמְצוּלוֹת הַנָּהָר. לֹא הֶחֱלַפְנוּ מִלָּה, לְכָל אֶחָד הָיָה דוֹבֵר מִשֶּׁלוֹ אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי צָמֵא, עֵינַי שָׁתוּ אוֹתָךְ לִרְוָיָה בְּעוֹד פָּנַיִךְ הוּצְפוּ אַדְמוּמִית, יָדֵךְ הַמְּהַסֶּסֶת מֵאֲנָּה לְהִפָּגֵשׁ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. כְּשֶׁחָצִינוּ אֶת גְּבוּל הַדִּמְדּוּמִים, צִנַּת עֶרֶב יָרְדָה עָלֵינוּ צָלַף בָּנוּ הַיּוֹרֶה, כְּמִי שֶׁעָלוּ עַל מַאֲרָב, פָּרַשְׂתִּי לָךְ מַרְבָד עָלִים לְהִשְׂתָּרֵעַ, בִּקַּשְׁתְּ לְהִתְכַּסּוֹת בִּי. כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, צִרְצָרִים שָׁרוּ סֵרֵנָדָה".