חמישה חודשי מאסר על תנאי גזרה נשיאת בתי משפט השלום במחוז מרכז, עינת רון, על קצין המשטרה המסור, המוערך והמקצועי, סנ"צ ניסו גואטה. חמישה חודשי מאסר על תנאי, והעם כצפוי נחצה לפוזיציות הידועות מראש, אלו מקוננים: "עונש קל, חרפה, מאסר ארוך וסילוק מהמשטרה לא פחות", ואילו זועפים: "עונש מחמיר ומיותר, אפשר היה להסתפק בנזיפה ובקנס של שקל אחד, רק מי שהיה בימי החושך של פרעות בלפור יכול להבין את הקצין". אלה וגם אלה צודקים, לפחות בעיני עצמם. שוב הסתדרו הכוכבים על-פי אידאולוגיית הלנו אתה אם לבנימין נתניהו?
סנ"צ ניסו גואטה, קצין המבצעים של מרחב ציון בירושלים, נקט באלימות, אלימות שמקומה לא יכירנה כלל ובוודאי לא על-ידי מי שהחוק הוא נר לרגליו ולחם חוקו. אלימות נגד כל אזרח, היא מגונה, ראויה להוקעה ומחויבת בענישה על-פי חוק. אחרי שאמרנו זאת, ראוי לבחון, שלא מפוזיציה, את ההקשר של האירוע החמור, אירוע האלימות הקשה בה נקט הקצין המוערך.
הימים, ימי מתח ביטחוני, מזרח ירושלים ושכונת שמעון הצדיק בוערות, ימי מחלוקת והרחבת השסע בקרב חלק מהחרדים, ובעיקר ימים של מחאות בלתי פוסקות ולגיטימיות כנגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ובני משפחתו, מחאות אשר חלקן, כמו זו הנדונה, התקיימו ללא אישור המשטרה, מחאות בהן לעיתים האלימות והפרת החוק הייתה חלק בלתי נפרד ומכריע בקרב חלק מהמפגינים.
מחאות קשות אלה, אשר חוסות כמובן בזכות יסוד ההפגנה, לא פסקו גם בימי מגיפת הקורונה טרם החיסונים, שהפילה חללים רבים, מחאות שהוחרגו מהוראות הבידוד והזהירות הנדרשת בימי מגיפת הקורונה. מציאות בה שוטרים עטויי מסכות על פניהם נשמרים ונזהרים מחלק מהמפגינים אשר השתתפו בהפגנה המוחרגת על-ידי בית המשפט. חלק מהמחאות יצאו מכלל שליטה בעקבות אלימות של חלק מהמוחים המתפרעים.
היה שם, בהפגנות ההם, תמהיל של שמאל קיצוני רדיקלי, לצד תובעי ועדת חקירה על מותו של עבד אל חאלק, בני העדה האתיופית המבקשים לשחרר ולהחזיר את אברה מנגיסטו מעזה, לצד חרדים מהפלג הקיצוני שהתקבלו בזרועות פתוחות על-ידי שונאיהם ומתעביהם בשגרה, ארגוני "שלום" מקדמי זכות השיבה ומדינת כל אזרחיה, לצד מפגינים ממומנים על-ידי קרנות עלומות במדינה ומחוצה לה.
מחיר כבד
בתוך האינטנסיביות הבלתי אפשרית, בתוך המציאות בה שוטרי משטרת ישראל ומפקדיהם מתוחים עד אחרי הקצה, בתוך האלימות והבריונות הקשה, הדורסנית, הפוגענית, המשפילה והמבזה של חלק מהמפגינים כנגד השוטרים. בתוך דחיפת מצלמות ומכשירים סלולריים לתוך אישוני עיני השוטרים, ממש כמו עם השוטרים המושפלים והמבוזים במזרח ירושלים על-ידי אספסוף פורע חוק "המגן על אל-אקצה". בתוך כל הכאוס המאורגן הזה על-ידי שונאי ומתעבי משפחת נתניהו, היו אמורים ניסו וחבריו לתפקד, להשליט סדר בקור רוח, לספוג, להכיל, למחות את יריקות הזעם, להשתבלל מבושה על הנעשה לו ולשוטריו ולתפקד.
ניסו וחבריו תפקדו במציאות בה יש עוצר יציאות בשל המצב, מציאות בה הבית נמצא מחוץ לתחום במשך תקופה ארוכה, הרעייה, הילדים, בני המשפחה, מתמודדים עם היעדרו של אב נוכח נפקד, בעיקר נפקד. ניסו וחבריו אמורים באותם ימי המחאות הקשות, האלימות, להוכיח בכל רגע נתון שהם אינם "חיילים של נתניהו ואוחנה" שהם אינם "משטרה פוליטית" שהם אינם "עבריינים במדים", שהם בסך-הכל אוכפי חוק האמונים על שמירת הסדר הציבורי.
ניסו וחבריו שילמו ומשלמים מחירים כבדים וקשים מנשוא על המחסור העצום בכוח האדם במשטרה בכלל ובכוח אדם איכותי בפרט, משלמים מחיר נוראי על הדה-לגיטימציה בואכה דמוניזציה המופעלת כנגד המשטרה בשיטתיות על-ידי חלקים בחברה הישראלית. משלמים מחיר כבד מאוד גם על התגמול הכספי אשר אינו משקף את המסירות, ההשקעה, העבודה המאומצת, הסיכון, המחיר הבלתי נתפס ברמה האישית. וכאילו לא די בתחושות קשות אלו הם גם עומדים פעורי עיניים ושמוטי לסת אל מול אישורי שרי הביטחון האוצר והרמטכ"ל בסוגיית הפנסיות התקציביות לגמלאי צה"ל.
ניסו וחבריו, רואים איך מאות שוטרים החליטו לפשוט את המדים, להחזיר את הנשק ולצאת לדרך חדשה, קצו בהשפלה, בביזוי, בפוגענות, מאסו להיות קורבן ציבור תמיד המועלה על-ידי חלק מאזרחי המדינה.
ניסו גואטה הוא קצין מצטיין, איכותי, מסור, מקצועי וחדור מטרה, כן, גם קצין הרואה בשירותו במשטרת ישראל במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, שליחות. ניסו המוגדר על-ידי מפקדו, מפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, "מלח הארץ", מעד. גם קצין מצטיין יכול להיכשל, במיוחד במציאות האלימה ואדי הדליקה בציבוריות הישראלית השסועה, המדממת. בית המשפט גזר את דינו של ניסו. בית המשפט הרשיע את ניסו, משטרת ישראל אינה מוכנה לוותר על שירותו של הקצין המצטיין וניסו, נכון לכתיבת שורות אלה, על-אף תחושת כפיות הטובה הציבורית החליט להמשיך בשליחותו למען ביטחון ישראל ואזרחיה, גם אלו הרואים בו "עבריין במדים".
לו אני המפכ"ל, הייתי מציע לבית המשפט להמיר את העונש שגזר על ניסו ובמקום זאת מציב את ניסו לתקופה של שנה במערך החינוך בבית הספר לשוטרים, מציב את סיפורו האישי כמקרה בוחן ומלמד את דור העתיד של השוטרים איך, למרות האווירה הרעילה, המסיתה, האלימה, הפוגענית, לובש מדים יעמוד במשימתו מבלי להיכשל, איך השוטר המסור הבא יפנים שלמרות הכל ואף על-פי אסור לו להיות הניסו הבא.
