הדמוקרטיה נשאת בפי כל, הפוליטיקאים אוהבים לנופף את הדגל ולהכריז על הפרשנות שלהם. כך למשל איילת שקד ו
נפתלי בנט שכשלו בסבב הבחירות הראשון ב-2019 בנו פורמט לצורכי הבחירות ובנו את ימינה כמפלגה המאחדת שלוש מפלגות שתתפרק לאחריהן לשתי סיעות בכנסת. במילים פשוטות שבעת חברי הכנסת שנבחרו תחת השם "ימינה" מתפצלים ל"ימין החדש" ולמפלגה ימנית נוספת "
הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", במילים אחרות אם איילת שקד ובנט היו מתמודדים שוב, סביר להניח שהיו נותרים בחוץ. אבל הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת קומבינות בעיניים עצומות לרווחה. החוק מאפשר זאת ללא ספק, שהרי המחוקקים לקחו בחשבון שהם או חבריהם יקלעו למצבים דומים ולפיכך הם אפשרו מהלכים של מפלגות "אד הוק", לריצה לכנסת. יש בכך הולכת שולל של הבוחרים, שלא אחת אינם מודעים למהלך ו
בתום לב מצביעים למפלגה שנוטעת בהם תקוות שווא.
זו גם הסיבה, שכעת ראשי המפלגות המתמודדות על הרכבת הקואליציה, עסוקים בחיפוש אחר עריקים. חיפוש אחר עריקים יכול להזכיר לנו מערכות ההיררכיות כמו למשל הצבא ודומיו שתרים כל הזמן אחר אלה שנוטשים את השורות. אך אני בוחר בדימוי שלדעתי נכון יותר לעידן שלנו, שהכל מתחיל ונגמר בטובת הנאה. כמו שחברות כלכליות פונות אלינו ומציעות לנו הטבות אם נעבור מחברה לחברה. ה"ניאוליברלים" פיתחו את היד הנעלמה של אדם סמית והפכו אותה ליד מלטפת שמעניקה טובות הנאה למי שנענה לה, לגוף הכלכלי שרוצה לפתות לקוחות לעבור אליו.
אלא שמערכת פוליטית בכלל והכנסת בפרט אמורה לדון בערכים, באידיאולוגיה ובעיקר להיות נאמנה לרצון הבוחרים, לרצון שכפוף לכללי אתיקה, מוסר וחוק. פתחנו בסיפור של "ימינה" שהתפצלה ו"העולם שותק". אין פוצה ואין מצפצף, הכל נראה תקין וסביר, גם בתקשורת, גם במערכות הביקורת וגם במערכת המשפט. שותקים כי הכל חוקי, כתוב בספר החוקים.
סוגיית החוקים שאינם משקפים עקרונות אתיים ומוסריים, אינה חדשה, היא לא צפה אל סדר היום ונראית לרבים הזויה ולא ריאלית. השיח האתי, הראוי, יכול לתת מענה לכל חוליי הדמוקרטיה הנחשפים לעינינו. השיח האתי מסיר התלבטויות שהחוקים מייצרים. חוקי הבחירות נתפרו, על חודם של קולות. בכל הזדמנות קופצת קבוצה קטנה של ח"כים ומשנה סעיף כזה או אחר ומעולם לא נערך דיון עומק של מקבלי ההחלטות ולו בחוק אחד. גם כשנדמה להם שהם מקיימים דיון עומק, זהו דיון מוכוון משימה ורחוק מלהיות דיון מתכלל.
כך קרה כשפירקו את
רשות השידור הוקמה וועדה שהחליטה, בדיוק מפתיע, את מה שהשר, אז, רצה. השר
גלעד ארדן השכיל לפנות לחברי כנסת מכל הסיעות שיסייעו לו. פנה וזכה למספר עוזרים כמו שר האוצר אז
יאיר לפיד, יו"ר וועדת הכלכלה
איתן כבל ואת ח"כ קרין אלהרר, שניהלה ביד רמה ובחכמה יתרה את הוועדה לחקיקת החוק לפירוק רשות השידור. הכל כדי לנצל את השעות הקשות של מדינת ישראל בעת מלחמת "צוק איתן". מלחמה עקובה מדם ששימשה מטריה ל 45 חברי כנסת לחסל את רשות השידור הציבורי וכמובן הכל לפי כללי החוק בהקפדה יתרה.
הכל חוקי אבל לא אתי ולא מוסרי, בניגוד גמור למה שנאמר אז שדווקא בימי מלחמה חשוב שהכנסת תפגין "חיים כרגיל", חייבת הייתה הכנסת לעצור מלכת ולטפל בסוגיות שקשורות למצב החירום ולא להונות את הציבור.
המצב הזה נוצר במהלך שנים שבהם מקבלי החלטות, לא מחויבים בקוד אתי לפעילותם. ניתן לשפוט את מעשיהם רק על-פי סרגל החוק שהם גיבשו. החוק אמור להיות הסף, דפוסי התנהגות מינימליים שנדרשים לקיום סביר. האתיקה מציבה בפנינו רף שאליו עלינו לחתור כדי שחיינו יהיו מאושרים, חיים בלי הונאה, רמיה ושיעבוד "חייה ותן לחיות".
הדוגמאות לא חסרות ודומה שבצל החוק מנסים חברי הכנסת באשר הם לגנוב, תהילה, שלטון ואפילו טובות הנאה. מערכת אכיפת החוק נוברת עוד ועוד במעשים לא ראויים של נבחרי ציבור ומה שהם לא מבינים שבבתי משפט אין מה לעשות עם עבירות אתיות. אוכפי החוק משתמשים בשכל הישר, שאותו לא קיבלו בפקולטה למשפטים, אלא במהלך החיים והניסיון שצברו בדרך. הם ניצבים מתוסכלים מול המציאות של התנהגות לא אתית מבית ומחוץ ומפעילים את הסרגלים שבידיהם, שמתאימים להתנהגות סף ולא להתנהגות רף. זו גם הסיבה שהרבה מאוד תיקים של אישי ציבור "נמרחים" לאורך זמן ולא אחת נסגרים.
קחו למשל את ראשי הממשלה שקיבלו עטים, סיגרים ושמפניות במתנה מבעלי הון. הבעיה היא אתית ולא חוקית, כי אנחנו מצפים מראש ממשלה שיהיה תלוי רק בעצמו וידחה על הסף מתנות כאלה. אם ראש הממשלה אוהב לעשן סיגרים שיקנה אותם על חשבונו וכך גם לגבי כל היתר. הציבור מצפה מהמנהיגים שלו שבתמורה לתהילה ולשכרם החודשי ישרתו אותו 24/7 בנאמנות. בתקופת הכהונה "אין חברים", יש מיליוני אזרחים שהם החברים היחידים של נבחר הציבור, הם ולא אף אחד אחר.
