נתחיל מהעיקרון: ישנו גורם אחד במדינה, אחד בלבד, שהפוליטיקאים מתייחסים אליו ברצינות: אמצעי התקשורת. ואלה גילו סלחנות רבה כלפי אהוד ברק (את ביבי היו שוחטים), שהפר את ההתחייבות שלו לבוחריו בטרם נבחר (ב- 99) לאמור: "גיוס אחד לכוווולם". סיבת ההפרה מוכרת במחוזותינו: החלפת כורסה.
רן כהן, שרץ לבג"צ בדרישה שיוציאו בשבילו/בשבילנו את הערמונים מהאש, כיהן בממשלתו של ברק. באותם ימים שהיה שר, הפרת הבטחתו של ברק, לא ממש הפריעה לו. עכשיו כשהוא יושב על כיסא הח"כ הפשוט, זה מרתיח את דמו.
גבותי לא הזדקפו, כששמעתי את פסיקת בג"צ. לדעתי, מי שאמור לפתור את בעיית (האי) גיוסם של בחורי הישיבות, הם הפוליטיקאים. רוב בכנסת, והנושא הזה מאחורינו. אלא שאת רוב הפוליטיקאים הישראלים, הנושא הזה, כמו כל נושא אחר, מעניין, רק אם אפשר לשדרג בעזרתו את ה"כיסא".
יש את הקבוצה הקטנה שמכילה את ה"תמימים". אלה שנכנסו לפוליטיקה מתוך מניעים כנים ורצון לשנות ולהשפיע. מבחינתם, גורם ההתייחסות הראשי הוא: הציבור ששלח אותם. האידיאולוגיה שלהם אצורה בראשם ו/או בליבם. בחברה דמוקרטית אמיתית (אנחנו לא), הפוליטיקאים ה"תמימים" היו אהודים ומוערכים, ללא הבדל או שיוך פוליטי.
הקבוצה השנייה, הגדולה, מכונה בפי כל ה"אופורתוניסטים". אלה נכנסו לפוליטיקה מתוך כוונה להסניף שררה. מבחינתם, תמיכת הציבור היא מנוף. אחרי שהתמקמו נכון, מצביעיהם יכולים להריח להם באגזוז. אצלם, האידיאולוגיה כמו מניות ניתנת להמרה תמורת "כסא", או "כורסה".
אם אצל ה"תמימים", מקור האנרגיה האידיאולוגית הוא הלב ו/או הראש, הרי שאצל ה"אופורתוניסטים", מקור האנרגיה האידיאולוגית, הוא התחת. מחלק הג'ובים יודע שיקבל את תמיכתם באידיאולוגיה הפוכה, אם ידאג להושיב אותם על כורסה נחשקת.
רבים זוכרים את האיום של שר החוץ לשעבר, סילבן שלום, שבכנס פעילים שארגן בהרצליה, בטרם מימוש תוכנית הגירוש, הזהיר את שרון, שאם כורסת שר החוץ תילקח ממנו, ותונח מתחת ישבנו של שמעון פרץ, תוכנית ההינתקות תסוכל. שרון הבין את הרמז, וכורסת שר החוץ לא החליפה ישבנים.
רוצים דוגמא טרייה? שימו לב לכותרת הבאה: "הזיג-זג של שרת החינוך" (ידיעות, 12.5.06). בכותרת המשנה היה כתוב: "בשנה שעברה היא נלחמה כמו לביאה ומנעה מוועדת החינוך לאשר גביית תשלומי הורים לבתי ספר. 'מדובר בנטל כבד', הסבירה אז יולי תמיר. כעת, כשרת החינוך, היא לא עשתה דבר כדי למנוע את התופעה".
בפרפראזה לקלישאה "משנה מקום משנה מזל", ניתן לומר על מנהיגינו: "משנה כיסא, משנה דעה". שבועיים קודם לתמיר, שמענו את עמיר פרץ. שנים שהוא הטיף לקצץ מיליארדים מתקציב הביטחון, כדי להעביר כספים לרווחה. פתאום, הוא מתיישב בכורסת השר, וכבר בישיבה הראשונה שלו עם אלופי צה"ל הוא הרגיע: "אני אהיה הלוחם מספר אחד על תקציב הביטחון..."
זה יהיה לא הוגן ללגלג על סילבן, יולי תמיר, או פרץ. (כמעט) כולם ככה. שרון קלט אותם. שר הביטחון הקודם, וכמוהו, רוני בראון, זאב בוים, לימור לבנת, דני נוה, ואפילו צחי הנגבי - כולם תמורת כורסת המיניסטר, או הבטחה לכורסת מיניסטר, מכרו את האידיאולוגיה שגדלו עליה.
אפילו שרון עצמו, שאמר "דין נצרים כדין תל אביב", אמר זאת בזמן שכורסת ראש הממשלה, התלבשה כמו כפפה ליד, מתחת ישבנו. מרגע שעדנה ארבל חתמה על כתב-אישום בפרשת האי היווני, הבין שרון שאם לא יחליף אידיאולוגיה, התחת שלו, עלול לעשות היכרות עם... ספסל הנאשמים. וזה כבר היה יותר מדי בשביל מי שאהב את הכינוי "אבי ההתנחלויות".
שורות אלה תכליתן הצבת מראה מול פרצופם של האזרחים. אתם אלה שמשלמים את המחיר של האידיאולוגיה שמוכתבת ע"י התחת של הפוליטיקאים. מפני שמתחת התחת, יש את הכורסה, שהיא בעצם... אנחנו.
