בעיני - נתניהו לא צורר ולא דיקטטור, אך גם לא צדיק גדול. נתניהו מנהיג חשוב, חזק, מקורי. אך הוא נקלע, שלא בטובתו, למציאות בלתי אפשרית בגלל אילוצים שונים. לא במעט בגלל ההסתה והחרמות נגדו (ונגד הציבור שבחר בו); וכמובן, גם בגלל סדרה של החלטות שגויות שקיבל: למשל - הפארסה עם יואב גלנט, מינויים פסולים להם הסכים (איתמר בן-גביר), הסתבכויותיו מחמת זאת שלא הקפיד על הכלל: שונא מתנות יחיה, ובגלל התבטאויות בראיונות/בהצהרות שנמצאו לא אמיתיות. נתניהו מקשה גם על אוהדיו להבין ולתמוך בו, כשהוא מבצע פעולות כאלה הנראות/נחשדות שנעשות מתוך פוזיציה משפטית בעייתית. עברו של נתניהו מרשים. תרומתו למדינה עצומה - מדינית, ביטחונית וכלכלית. אך האופק האישי/הפוליטי קצר. גם בגלל העומס העצום המכביד בגילו, וגם בגלל הסיכונים הנובעים מכתב האישום נגדו. לכן, הגיע הזמן לגדל יורש. בהחלט. לטובת המדינה ואזרחיה. יורש פוטנציאלי שיוכל להוביל את גוש הימין לקראת תום הקדנציה של הכנסת הנוכחית או לאחריה, או בכל זמן נתון מאוחר או מוקדם יותר - כשייקרא לדגל. הקרע הנוכחי שקורע את הציבור נובע ביסודו, לדעתי, מאי-קבלת תוצאות הבחירות מצד מפלגות האופוזיציה. לפיד, גנץ וליברמן, שטעמו מן השלטון ונהנו מהשררה, מנסים לבצע הפיכה. הם לא מוכנים לקבל ולהפנים ממשלה שמחצית מחבריה הם ממפלגת הליכוד ומחציתה נציגים של מפלגות דתיות/חרדיות. לפיד, גנץ וליברמן, וכן כל אותם גורמים שהצטרפו אליהם או פועלים בנפרד, לרבות אהוד ברק, אהוד אולמרט, אהרן ברק וקבוצה של בעלי הון, מטעים את הציבור, כאילו הרפורמות המשפטיות שמנסה הקואליציה להוביל מהוות בפועל הפיכת המדינה לדיקטטורה. מאות אלפי מפגינים מוסתים משמשים בידיהם כבשר תותחים, ככלי להשגת מטרתם האמיתית: הפלת הממשלה. ניתנת האמת להאמר: ממשלה שבה חברות הליכוד ומפלגות דתיות/חרדיות, מפחידה את ראשי מפלגות השמאל-מרכז. אך במקום להתחבר ולהיכנס לממשלה, ולתרום מזמנם וממרצם לביצוע רפורמות שהכרחיות למדינה, מעדיפים לפיד-גנץ ושות' לחתור תחתיה. גם בדרך של הסתה שקרית ובמחיר של גרימת נזק עצום לביטחון המדינה ולכלכלתה.

ייאמר כאן: איני תומך עיוור ברפורמות המשפטיות שהוביל שר המשפטים יריב לוין, כפי שנוסחו במקור, בידיעת ראש הממשלה בנימין נתניהו. ממש לא. גם לוין לא. הח"מ בעד רפורמות משפטיות מהותיות שיבצרו את שלטון החוק וישרתו טוב יותר את האזרח:

• בעד ביצוע שינויים בוועדה לבחירת שופטים (השחיתות העיקרית במינוי שופטים לעליון בוצעה בעיקר מצד אהרן ברק ודורית ביניש), כך שלא יאפשרו זכות וטו לנציגות השופטים;

• בעד גידור סמכויות בית המשפט העליון בחקיקה מתאימה ומתן סמכות לבית המשפט העליון לפסול חוקים (למעט חוקי יסוד), כך ששופטי בית המשפט העליון יחויבו/יוכלו לשפוט לפי הוראות החוק בלבד ולא לפי העדפות/נטיות אישיות של מי מהם. והיו דברים מעולם;

• בנוסף, יש לבצע גם חקיקה מתאימה, מושכלת, בנושא הייעוץ המשפטי לממשלה ומוסדותיה. את מוסד היועץ המשפטי לממשלה יש לפצל לשניים (יועץ משפטי, תובע ראשי) ואף לקבוע בחוק: יועץ הוא יועץ הוא יועץ, כשמו כן-הוא, חוות דעתו לא תהא מחייבת. ממשלה תוכל להחליף לעצמה יועץ בכל נקודת זמן (או לשכור את שירותיו של יועץ חיצוני, למטרה מסוימת), וכך גם שר שיוכל להחליף יועץ במשרד ממשלה עליו הוא ממונה; ולהבדיל - תובע ראשי, שירכז סמכויות בתום האזרחי והפלילי, ימונה לקדנציה בת שש שנים.

טיוטות הן טיוטות בלבד

טיוטות הצעות החוק שהגיש שר המשפטים לוין, טיוטות הן, כשמן. מלכתחילה הן הוצגו כמי שנועדו להשיג 300% מהמטרות, וזה כמובן לא אפשרי. צריך להכיר במגבלות הכוח של נתניהו בקואליציה ובמקביל בכוחות האחרים החורשים בתוכה. תרומתו של נתניהו יכולה להיות ממתנת, מרככת. במו"מ אמיתי ורציני מצד נציגי הקואליציה והאופוזיציה ניתן להגיע לנוסחאות נכונות ולפשרות ראויות, לטובת הציבור. כדאי להאמין לנתניהו שכוונתו היא להוביל ביצוע רפורמות לטובת הציבור וכי מטרתו אינה דווקא החלשת בית המשפט העליון. למקטרגים הטוענים בגנותו כאילו הוא פועל להפסקת משפטו, אומר: האינטרס של נתניהו הוא לכתוש את התביעה, בבית המשפט. באי-כוחו עושים זאת בהצלחה מרובה. הדעת נותנת, כי רק מערכת משפטית חזקה תוכל, בגיבוי נשיא המדינה, לבצע עמו הסדר טיעון מקל, אף ללא קלון - גם בהתנגדות עזה מצד המערכת הפוליטית ושליחיה. ובכל זאת, צריך להיות ברור: נערכו בחירות, הציבור אמר דברו בעד רפורמות משפטיות. גוש הימין הוא שנבחר להוביל את המדינה. מפלגת המחנה הממלכתי בראשות גנץ תומכת ברפורמות מסוימות (כולל פיצול מוסד היועמ"ש) או אחרות כפי שגם הצהירה במצעה לפני הבחירות. בנסיבות שנוצרו, מוטב לבצע רפורמות ושינויים בהסכמה רחבה, עם או בלי חסות נשיא המדינה יצחק הרצוג. אך אם לא תושג הסכמה, יש לבצע את הרפורמות גם בלעדיה.