עשרות שוטרים ואנשי אבטחה הקיפו את בית העלמין נחלת-יצחק ביום חמישי אחר-הצהריים. מגנומטרים, גדרות וחיבלולים, סככות מלמעלה ומהצדדים, חסימות, בדיקות קפדניות. כל ההיערכות הזאת הייתה רק משום שראש הממשלה בנימין נתניהו בא להשתתף, כנוהגו מדי שנה בשנה, בטקס האזכרה לחללי ספינת האצ"ל "אלטלנה". אי-אפשר היה שלא להבחין בקדרות מה של פני ראש הממשלה, אפוף דאגות. כדרכו, הוא נשא נאום בנוי לתלפיות: "לא היה שום מקום לאלטלנה הראשונה, אמר ואין שום מקום לאלטלנה שניה". רמז להפגנות הבלתי פוסקות, לאיומים לדרדור המדינה לאנרכיה, כאשר כדבריו "נחצו קווים אדומים ברגל גסה". 75 שנה לקום המדינה, ו-75 שנה לפרשת ספינת הנשק והעולים, שבזדון לב, בעלילת כזב, נאמר עליה שאנשיה באו לחולל פוטש במדינה שאך זה כוננה. עם מעט רצון טוב, מתוך הבנה שאנשי האצ"ל באו לסייע לצה"ל ולמדינה - הייתה הפרשה מסתיימת בדרך שונה. הסכמות בין יריבים תמיד עדיפות על פני מאבק שעלול להידרדר לאלימות. כך היה בקום המדינה וכך גם היום. אבל כאשר יש מי שרוצה "לגמור חשבון" עם הצד הנגדי - במקרה זה השר ישראל גלילי, שכינה את האצ"ל "כוחות הטומאה", ומסר לממשלה מידע מוטה ומסית, הרי שכל נטל האחריות לטראגדיה נופל על כתפיו. ראש הממשלה בן-גוריון אינו פטור מאשמה. היה לו חשבון עם מנחם בגין, ולכן נתן את הפקודה לירות על הספינה שעל סיפונה נמצא יריבו הגדול. האם בסתר לבו קיווה שבגין יחוסל? "התותח הקדוש" - הוא כינה את תותח צה"ל שמפגזיו עלתה הספינה באש. "הוא ראוי לעמוד בבית המקדש אם ייבנה", הוסיף בזדון-לב. ועד שייבנה בית המקדש, מוצג התותח לראווה - סמל למלחמת אחים שעל סיפה היינו - במחנה דיין שבגלילות. בנימין נתניהו קישר בנאומו בין אז להיום, בין ריב הדמים ב-1948 לבין איומי המפגינים היום, והדגיש: "אני מוכן למצות כל סיכוי כדי להגיע להסכמות". האם תיפול קריאתו על אוזניים ערלות? נראה שלא. אפילו פרשת "אלטלנה" השייכת להיסטוריה הרחוקה מנוצלת במסגרת הפגנות המחאה שמתנהלות נגד הממשלה ונגד נתניהו באופן אישי. שנאת נתניהו - זה כל הסיפור של קפלן כיום. העלילה בדבר המרד, כביכול, שוב הועלתה מאוב במאמר הסתה, מבוסס עובדות, כביכול, בהארץ. עוד עלילה צפויה להעלות מאוב, במסגרת ההסתה אז ועתה. מוזאון הפלמ"ח עורך בסוף השבוע כנס לציון 90 שנה לפרשת ארלוזורוב. לפי כותרות ההרצאות, שוב תופנה אש כלפי המחנה הרביזיוניסטי. למרבה הצער, עלילות ימינו זוכות לתמיכה מצד אנשים בימין לשעבר, שהוריהם היו קורבנות עלילות העבר, ושאינם מסתירים את עויינותם לביבי, אם להזכיר רק את אהוד אולמרט, ציפי לבני ולימור לבנת (בכסות אדומה!). הם נותנים יד למעוררי מדנים כמו אהוד ברק, דן חלוץ, נחמיה דגן, יאיר גולן, משה יעלון וחבריהם. ההפגנות מתעצמות ככל שהשמאל מאבד מכוחו בציבוריות הישראלית - וראו אותה מפלגה מפוארת, מפא"י, ולאחריה המערך והעבודה, שהתאיינה לחלוטין. יש סיבות לאכזבה מביצועיה של הממשלה, יש מקום לביקורת ולהפגנות, אבל כאשר חוצים כל גבול ומקצינים, סכנת מלחמת אחים מרחפת מעל ראשי כולנו. המפגינים, ככל שהם רבים, זוכים לעידוד בכלי תקשורת רבים. הם תמיד אותו ציבור אנשים, שמוכנים לסכן את קיום המדינה כדי להפוך את תוצאות הבחירה הדמוקרטית. אחד משיאי הביזוי הללו היה חילול צומת ההנצחה בירושלים לאביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. בן כספית, העיתונאי הבכיר בעיתון זה, הוסיף שמן על המדורה כשצייץ: "יוצאי המ"מ (המבצעים המיוחדים) יושבים על המשבצת של קבוצת המחאה המיליטנטית ויצירתית ביותר: הם ערכו לפנות בוקר טקס לשינוי שמו של המחלף ע"ש בנציון נתניהו בכביש 50 בצפון ירושלים ל'מחלף אבי הדיקטטור'. תתעורר עכשיו וגנוז את ההפיכה המשטרית, והפסק מיידית את ההתקפות על בג"ץ ושומרי הסף, כי את ההיסטוריה לא תצליח לשקר". כמה שקרים בציוץ אחד! אין פלא אפוא, שראינו בטקס בנחלת-יצחק ראש ממשלה מודאג (בעיקר מהמצב הפנימי ומיוקר המחיה), נחוש (בעיקר מהנושא האירני), לא נבהל מהסקרים, ועל כך נוספה הידיעה הקשה על טבח החמישה בכפר הערבי יפיע. כולנו היינו מדוכדכים עימו, על השנאה והשקר ("דיקטטורה"!), על הנזק שנגרם לישראל מבפנים ומבחוץ. נתניהו אינו טלית שכולה תכלת. אבל ציבור גדול תומך בו. מנגד ניצב ציבור מסית ומוסת, שאף רואה בו, כדברי שמואל הספרי, את "האויב האמיתי, לא בג'יהאד ובחמאס". המטרה - להפיל את הממשלה, לאחר שהאידיאולוגיה שלהם פשטה את הרגל. לא בהכרח תלוי הדבר בראש הממשלה ש"אלטלנה שניה" לא תהיה.