לו לפני יומיים היו שואלים אותי האם ערוץ 14 גם שייך לקרטל התקשורת הפוסט-ציונית, הייתי מוחה בנמרצות: לא ולא! והייתי ממשיך: אם הערוץ ימריא, אם יהפוך לאחד המשפיעים ביותר בארץ, הוא יהווה אלטרנטיבה ראויה לקרטל המוזכר, יצליח לרכז סביבו כלי תקשורת בלתי תלויים נוספים ויתרום תרומה אדירה לגיוונה של התקשורת הישראלית, יחזיר לה את אמון העם. אך הבוקר הביטחון שלי התערער. ככול הנראה אם וכאשר הערוץ יתחזק הוא באופן חלק ומהיר יתמזג עם קרטל התקשורת הפוסט-ציונית, יפשיל את שרווליו למשימה לשרש בחברה שלנו אחידות המחשבה. כפי שעשה לפני שנתיים העיתון ישראל היום, אשר פרסם בשבוע שעבר בשער שלו את "הריבוע השחור" של קזימיר מלביץ' (בלי לתת קרדיט לצייר). כפי שהתמזג הערוץ "פוקס-ניוז" האמריקני לקרטל התקשורת האולטרה-שמאלנית שם. מדוע אני חוזה תחזיות כה שחורות לגבי ערוץ 14? כי גיליתי שהוא כבר מזנב אחרי ערוצי הקרטל. לפני שאסביר מה האירוע ששינה את דעתי אני רוצה להבהיר דבר חשוב אחד. בעיניי רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין פושע מסוכן וכשפרסמו את החלטת בית המשפט בדינו - מאסר עולם ללא זכות לחנינה, עברה במוחי המחשבה שלא הייתי מתפלא לשמוע גזר דין חמור יותר. באמת פשע מתועב. ועכשיו לעניינו. אתמול (30 ביולי 2023) בדיון בערוץ 14 עורך הדין ארי שמאי, הידוע באמירות הפרובוקטיביות שלו, קרא לשחרר את יגאל עמיר. שוב: אין לי סנטימנטים כלפי רוצחים; אני מודע לתיאוריות שלא האיש הזה רצח, אך כל עוד אין פסק דין אחר אני מקבל את הגרסה הרשמית לכן לא מסכים עם קריאתו של עורך הדין שמאי. אבל זה המקצוע של עורכי דין - לבקש לזכות, לחון, להמתיק את העונש לפושעים הכי מגעילים. זה מה שמקובל בכל העולם, בכל הזמנים. ברור שדבריו של ארי שמאי עוררו מהומה בתקשורת, והנהלת הערוץ מיד פיטרה את האיש והבטיחה יותר לא להזמינו לאולפן. ככה פשוט. ההנהלה יכלה להסתייג מדבריו, להכריז שלא מסכימה איתו אך העדיפה לסתום את פיו. בשבילי זה הסימן לכך שערוץ 14 בקרוב יתחיל לחלל באותו החליל יחד עם שאר הערוצים המרכיבים כעת את הקרטל הפוסט-ציוני. ככה מתחילה כל דיקטטורה - מסתימת פיות. שבועיים אחרי תפיסת השלטון ברוסיה מנהיג הבולשביקים ולדימיר לנין פרסם צו זמני הסוגר (באור מצב חירום) את כל העיתונים באימפריה הרוסית למעט העיתונים השייכים למפלגתו. הצו הזמני באופן פלא הפך לקבוע ל-70 שנה; לנין עצמו היה הקורבן הראשון של ההשתקה: סגניו כלאו אותו בבקתה מחוץ לבירה באמתלה שהוא חולה ובריאותו דורשת שקט ושלווה. שם הוא בילה את ימיו עד למותו - ולא נמצא עיתון אחד ששאל היכן המנהיג. מסתימת הפיות לגולג הדרך קצרה ביותר. וכל יפי הנפש הדואגים לכאורה לחופש הביטוי, לדמוקרטיה - חוגגים היום את הניצחון שלהם על כלי התקשורת שעד אתמול דגל בעצמאותו.