שבועיים בתוך מלחמת לבנון השנייה שוב משמש העורף האזרחי מרכיב מרכזי בעימות צבאי. לאחר יותר מאלף טילים ששוגרו לעבר יישובי הצפון, בקצב של עשרות רבות בכל יום לחימה, מסתמנת האסטרטגיה של חזבאללה בעימות הנוכחי: ניהול מושכל של מלחמת התשה משולבת. עיקרה מגננה מבוססת מסתור והשהיה בעומק לבנון ובדרומה, תוך כדי ניהול מתקפה רצופה ומתמשכת על צפונה של מדינת ישראל, שמטרתה פגיעה במרקם החיים האזרחיים בישראל, בעיקר באמצעות נשק ההפחדה ושיבוש השגרה. בכך מממשת הנהגת חזבאללה את הקונספציה שבנתה בשנים האחרונות, הנשענת על ההנחה שהעורף הישראלי הוא החוליה הפגיעה והחלשה יותר במכלול הישראלי. מכאן שערעורה ואולי אף שבירתה עשויים להכריע את הכף, על אף עוצמתה הצבאית העדיפה של ישראל.
בשבועיים הראשונים של הלחימה מצליח חזבאללה לממש את תפיסת הלחימה שלו. בכך באה לידי ביטוי ההכנה הממושכת והקפדנית של מאגרי הנשק ארוך הטווח שצבר ויכולתו לבצע ירי כמעט רצוף גם בתנאים קשים מבחינתו, של עליונות אווירית ישראלית מוחלטת. המספר הרב של הטילים המשוגרים לעבר העורף הישראלי משקף את מהותו של העימות הנוכחי: מדובר בהתמודדות צבאית שבה מוטל על העורף האזרחי תפקיד מרכזי: עיקרו תיווך רגיש בין הנצים. אי-אפשר להתעלם כאן מהסימטריה הנוצרת בשני הצדדים, כאשר בישראל כמו בלבנון מוצאת עצמה האוכלוסיה האזרחית מותקפת ברציפות ומנגד באמצעי לחימה ארוכי טווח, בהיותה נתפסת כגורם המיועד לבטא את מצוקותיו מול הנהגותיו, בכיוון של לחץ לשינוי עמדותיהן הפוליטיות. לא זה המקום לנתח את מידת התבונה שבציפייה הישראלית להשגת יעילות עקב הלחץ על האוכלוסיה הלבנונית, ובמיוחד זו השיעית, כמנוף שינוי מול הנהגת חזבאללה. הרושם הוא שכמו במקרה הפלשתיני, גם כאן התוצאה עלולה להיות הפוכה: התחזקות ההזדהות של הציבור הרחב עם חזבאללה, הגברת התמיכה הפוליטית בו, והעצמת השנאה לישראל.
גם התמונה המצטיירת בעורף הישראלי מורכבת למדי. מצד אחד, השגרה בחלק גדול מהעורף הישראלי הופרה לחלוטין. יש נפגעים לא מעטים בנפש וברכוש, והנזקים הכלכליים, בעיקר בצפון, ניכרים והשפעתם מתחילה להקרין על כל המשק. על-פי דיווחים שונים, מספר הישראלים שעזבו את בתיהם נע בין שליש למחצית לפחות בחלק מיישובי הצפון, וביישובים נוספים, בעיקר בקרבת קו העימות, העזיבה כמעט מלאה. במקרים רבים נותרו בבתיהם הקבוצות היותר חלשות באוכלוסיה - קשישים וכאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם דיור מתמשך במרכז הארץ. בנסיבות אלה נוצרת גם אבחנה ברורה ובעייתית בין הפריפריה הצפונית, המאוימת והפגועה, ובין המרכז, הממשיך בשגרת החיים הקייצית.
אף על-פי כן, הרושם הכללי הוא כי הציבור הישראלי, לרבות בצפון, מפגין בינתיים מידה לא מעטה של איתנות, יכולת עמידה, קונסנסוס ותמיכה פוליטית ברורה בממשלתו ובמטרות המלחמה. מסקר שביצע פיקוד העורף, שפורסם ב"במחנה" ב-19 ביולי, עולה כי 80% מתושבי הצפון שנשאלו סבורים כי צה"ל צריך להמשיך במבצע הצבאי בלבנון. בסקר אחר - שביצע מכון דחף, בניהולה של דר' מינה צמח, ושפורסם בידיעות אחרונות ב-18 ביולי - דווח כי 86% מהנשאלים מגדירים את מבצע צה"ל כמוצדק, 87% מרוצים מתפקודו של צה"ל במלחמה, ו-78% מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה. בסקר של פיקוד העורף ציינו 74% מהנשאלים תושבי הצפון שהם מעדיפים להישאר במקומות מגוריהם ו-65% הגדירו את חוסנם האישי "ברמה גבוהה". סקר שביצע רפי סמית ופורסם ב-גלובס ב-19 ביולי העלה כי 85% מהנשאלים, כולם מצפון המדינה, סבורים כי הציבור מגלה כושר עמידה גבוה. כשני שלישים מהנשאלים בצפון טענו שהם מרגישים בטוחים.
על-פי נתונים חלקיים אלה מוקדם ועדיין קשה למדוד את מידת החוסן שמפגין הציבור, ובעיקר את עמידותו לאורך זמן. ברור כי יש מאמץ מכוון הן של ההנהגה המקומית והן של ההנהגה הלאומית לייצר תמונה חיובית של האווירה הציבורית. ובשלב זה מרביתה של התקשורת - ובעיקר זו האלקטרונית - מציגה ויוצרת רושם דומה של עמידה איתנה, תמיכה בממשלה ובמיוחד בצה"ל, והפגנה של ערבות הדדית.
אפשר להציע כמה סיבות לתחושת החוסן הנוכחית של הציבור הישראלי מול מתקפת הטילים:
- הגורם החשוב ביותר הוא התחושה הרווחת בציבור כי מדובר במאבק צודק נגד אויב חסר עקבות. זו נשענת על העובדה שישראל יצאה, באורח חד-צדדי, מכל שטחה של לבנון וכי המערכה הנוכחית החלה בפרובוקציה מכוונת של חזבאללה, המוצג והנתפס כמייצג מובהק של משולש הרוע: האיסלאמי, הפונדמנטליסטי והטרוריסטי. סקר מ-24 ביולי, שבוצע באתר האינטרנט start, משקף מצב-רוח תקיף ולוחמני של הציבור. 73% תומכים בפעולה קרקעית רחבה בדרום לבנון. 13% תומכים בפעולה קרקעית מצומצמת ו-14% בעד הגבלת הפעילות הצבאית הישראלית לממד האווירי בלבד.
- הימצאותו של צה"ל בלחימה פעילה בחזית ברורה נגד אויב מוגדר מעוררת את התחושות הפטריוטיות של הציבור הישראלי, ואת נטייתו הטבעית להתגייסות למה שמוגדר כיום כ"חיבוקם" של החיילים. בכך בא לידי ביטוי מובהק מכנה משותף מוכר של הציבור הישראלי (או לפחות רובו). לכך מצטרפת העובדה שממשלת ישראל מציגה עמדה ברורה ונחושה, שעיקרה "סירוב להתכופף", תוך כדי הפעלה של עוצמה צבאית ניכרת. גם זו מקילה על ההזדהות והתמיכה.
- לפחות עד עתה מספר הנפגעים בצדנו אינו רב, ורוב הנפילות של הרקטות המשוגרות אינו גורם נזק ישיר.
- קיימת הפעם תחושה שעזיבת הבית המותקף ביישובי הצפון מובנת ולגיטימית. בניגוד למקרים בעבר, אין מתייחסים עתה אל העוזבים כאל "עריקים", אלא כאל כאלה המבטאים גישה רציונאלית. בסקר שבוצע באתר האינטרנטmsn , שהקיף יותר מ-1,600 משיבים, גרסו 90.5%, כי יש להבין את אלה הנוטשים את בתיהם בצפון בגלל הפגזות חזבאללה. ביטוי נאמן לגישה זו נתן חבר הכנסת הפרופ' שלמה ברזניץ, מומחה למצבי לחץ, באומרו (הארץ, 20 ביולי) כי "צריך מאוד להיזהר כשמדברים על זה שאסור שאנשים יתפנו... אם מישהו גר באזור תחת איום והוא יכול, במאמץ קטן, לעבור למקום אחר בעורף, זה אחד הדברים הרציונאליים ביותר לעשות. לא צריכה להיות לזה שום סנקציה חברתית... להיפך. צריך לעודד את זה".
אלא שנראה כי התחושה הנוכחית של חוסן לאומי היא סובייקטיבית במידה רבה ואולי אף מתעתעת, אם לא מניפולטיבית. היא עלולה לפנות מקומה, במהירות יחסית ועם שינוי חלק מהנסיבות, למועקה, לאכזבה ולתסכול, ובעקבותיהם לביקורת ולהתנגדות. כאן משתלב המאמץ הצבאי במידה רבה עם הזירה הפנימית. הצלחות ברורות בשדה המערכה הצבאית, בעיקר אם היקף האבידות לא יגדל באופן ניכר, יקרינו על עוצמת החוסן הפנימי. העדרן עלול להקרין גישה הפוכה.
אין ספק שההנהגה הישראלית מודעת היטב לבעייתיות זו. מכאן הצורך לייצר הצלחות נראות, ברורות ומהירות בשדה הקרב, וגם הצורך לגרום לירידה משמעותית בהיקף תקיפות הטילים על העורף הישראלי. מבחינה זו הזמן אינו משחק לטובתנו. מגמת חזבאללה לחולל מלחמת התשה ממושכת מייצרת את היפוכה בצד הישראלי. שעון העצר כבר מתקתק. אולי לא כבעבר בזירה הבינלאומית, שבה מפגינה בינתיים ארה"ב תמיכה חד-משמעית בישראל, לרבות בסוגיית משך הלחימה. אולם שעון זה עלול לתקתק ביתר שאת דווקא בזירה הפנימית, שבה כבר אפשר להבחין בניצנים של עייפות וחולשה, כמו גם של ביקורת וויכוח ציבורי, בעיקר בעיתונות הכתובה.
ממשלת ישראל יכולה לעשות יותר לחיזוק העורף האזרחי. ברור כי הבסיס מוכרח להיות ההישגים הצבאיים, ובעיקר אם יתלווה לאלה סיכוי של ממש להסדר מדיני נאות, היוצר סיכוי לשקט לטווח ארוך בגזרה הצפונית. במלים תומכות ומתפעלות מחוסנו של העורף לא יהיה די לאורך זמן. הממשלה יכולה וצריכה לרכז מאמץ ממוקד להתמודדות מערכתית עם המצוקות ביישובי הצפון. במידה רבה יש כאן צורך בשני מאמצים לאומיים מקבילים: צבאי, בהובלתו של צה"ל; ואזרחי, בהובלה של גורם ממלכתי בכיר ביותר, שיהיה אחראי על ניהול המערכה הפנימית של חיזוק העורף.
במסגרת מאמץ זה יש צורך בשיפור מיידי של מערך ההתגוננות האזרחית, לרבות במגזר הערבי, בתגבור המערכת הסוציו-פסיכולוגית ביישובים הנפגעים, במימוש קרוב של תוכניות כלכליות נקודתיות לנפגעים במעגלים השונים, לרבות הסדר חוקי לפיצוי הנפגעים, כמו גם בחיזוק המערכות המוניציפאליות, שעליהן מתבסס השירות הפרטני. כבר במקרים קודמים הוכח הקשר הישיר בין הדאגה המערכתית לפרט ובין החוסן הציבורי, הנראה שוב כמרכיב חיוני כל כך להצלחה גם בעימות הנוכחי. החוסן הלאומי הוא אומנם מושג מופשט. אך ההשקעות בבנייתו מוכרחות להיות ממשיות ונראות.
