בשנת 1992 בערך לא היה קל להיות חייל בקריה בתל אביב. חוץ מסניור סנדוויץ' היו רק דיונות. אבל אז שי ושרון שלומי - שני אחים פוחזים - החליטו לפתוח מקום (בדיוק איפה שעמיקם מוכר היום בורקס) לממכר נתחי עוף בלחמניות. להברקה הם העניקו את השם 'צ'יקן באגט'. מי שזוכר את הצ'יקן באגט באבן גבירול, לא יכול לשכוח. יכול להיות שהשניים היו מאושרים בחלקם עד היום, אלמלא החליטו יום אחד להוסיף לתפריט רצועות סינטה. הבעיה שעמדה בפניהם הייתה קשורה בעובדה שהסינטה - שלא נחתכה בביס אחד - גרמה לתאונות נזילת רוטב פסטו על מדי הא' של הלועסים, עובדה שסיכנה את המפעל כולו.
"הצורך הוא אב כל ההמצאות" אומר המשפט, וכמו בכל סיפור טוב, גם כאן מגיעה תפנית. לאחר ניסיונות רבים מספור עלו שני האחים על סוד יישון הבשר (שלושה שבועות באריזת וואקום בטמפרטורה של 2 מעלות) והתוצאה ריגשה כל כך, שהשניים החליטו לנטוש את הפרגיות ולפתוח מסעדה שתתמחה בבשר אדום, והשאר היסטוריה.
כבר 14 שנים עומדת מסעדת 'מיט-בר' בתל אביב בואכה שד' חן, וקבעה את מקומה ברשימת המסעדות (הלא רבות) בהן אכילת נתח אנטרקוט היא לא פחות מאירוע קולינרי. עכשיו תדמיינו את 'מת לחיות' ואת 'מת לחיות 2', ובכלל את תופעת סרטי ההמשך שבאופן מפתיע מצליחים לעלות על אחיהם הבכורים.
למיט-בר התל אביבית נולדה במזל טוב (500 גרם עם עצם T) אחות בהרצליה, ולפיכך אמרתי לאישה שחייבים לקפוץ להגיד מזל טוב. החלל הרחב שקידם את פנינו עוצב בקפידה וסיפק אווירה רומנטית וסולידית עם אפשרות להתפתחות סוערת. מעלינו נעו מאווררים שחורים בעיצוב קלאסי, שהזכירו לי קצת סרטים אפלים כמו 'ליבו של אנג'ל' או 'ברזיל', האישה דווקא אהבה אותם יותר. הזמנתי לנו שני קיר-רויאל (28 שקל) לפתיחה - תרתי משמע. האלמנט המבעבע בקיר-רויאל היה קווה ספרדית, ארטה לטינו, והמשקה היה טעים. פתחנו את התפריטים ואני הזמנתי מנה אחרונה - קרם ברולה בשלושה טעמים: פיסטוק, אספרסו ווניל (34 שקל). יובל, מנהל המשמרת זינק לעברנו ושאל אם הכל בסדר, רומז בכך שאת המנות האחרונות נהוג להזמין בסוף. הרגעתי אותו ואמרתי לו את האמת - שהבטחתי לסבתא שלי שאני לא אתעסק עם חלב אחרי בשר, והוא הביט בי בהבנה וחייך חיוך שהסגיר שגם סבתא שלו יהודיה. הבטחתי לו שאנצור את סודו. הקרם ברולה הגיע במנה נדיבה ומקורית, והיה לא פחות ממצוין.
הראשונות שלנו כללו קרפצ'יו פילה בקר (48 שקל), מנת לחם (19 שקל) וסלט ביצים (32 שקל). מה פתאום סלט ביצים באמצע החיים? שאלתי את האישה והיא חייכה ואמרה שלא חייבים תמיד להתחכם עם איזה סלט עלי חמניות על ציר תפוז ופיג'וייה, לפעמים סלט ביצים פשוט יכול להיות הברקה. בעודי לוחך את הביצים ומהנהן בראשי (הוא באמת היה טעים) הוסיפה האישה שנדמה לה שיש שביבי בשר בביצים ואולי אף מדובר בבייקון. לשוני דבקה לחיכי, נשכחה יד ימיני. ההבטחה שנתתי לסבתי הייתה מעט מפורטת יותר וכללה גם אי אילו הגבלות על לעיסת חזירים. זעקתי חמס ומיד הגיע שוב יובל החינני. זה לא בייקון, הרגיע, זה שמאלץ. שמאלץ? מה זה לכל הרוחות שמאלץ? נבעתתי. "שומן אווזים" אמר הלז. אווזים זה כשר, נרגעתי מיד והבטחתי לעצמי שאבדוק מדוע קיבל הסלנג שפירושו 'קלישאה סנטימנטלית דביקה' את שומן האווז. טרם ביררתי לאשורה סוגיה זו.
הלחם שהיה פריך וטעים הגיע עם סכין ספרדית מסוג ארקוס. אני לא זוכר מתי נהניתי כל כך לחתוך כיכר לחם. כשסיימתי עם שלנו, התנדבתי לחתוך גם את של השכנים, שרית ואלישע מבית יהושע, שנשבעו שהאנטי-פסטי (42 שקל) שהזמינו - מהמם.
הלאה וקדימה, כמו שאומר אחד מחבריי, למנות העיקריות. האישה הזמינה פילה בקר 300 גרם ואני הזמנתי 500 גרם אנטרקוט עם עצם (24 שקל ל-100 גרם). עכשיו הקאץ': אם משלמים לפי משקל זה אומר שאתם עומדים לשלם גם על העצם, ואם אין לכם כלב רציני או הומלס בחדר המדרגות, אתם צריכים להיות משוכנעים שהעצם שווה את זה. מיד תדעו.
שני קיר-רויאל נוספים הנעימו את זמננו בעת שהאנטרקוט והפילה הונחו על הגחלים. בשלב הזה הבהייה שלי בתנועת המאווררים המונוטונית גרמה לאשתי למחוא כף בחוזקה ולהעיר אותי, מה שגרם לי להבחין מיד בכך שהמלצרית החיננית שלנו (15% טיפ) ממתינה כבר עם הבשר. הייתי אומר שנותרתי פעור פה אבל האמת היא שלעסתי בפה סגור. השתיקה שלי הסגירה את העובדה שהאנטרקוט שלי היה כל כך טעים, עסיסי, משכנע ומרטיט שמיד החלטתי לא להרהר שוב ברעיון הצמחונות לנצח. יובל הסביר שמדובר בנתח מפרה מבכירה, כלומר אחת שכבר המליטה. אני לא יודע איך זה משפיע על הבשר אבל באותו רגע זה נראה לי הוגן לגמרי. אם היא כבר המליטה אז למה לי לשקוע ברגשות אשם. לעצם, מסתבר, יש השפעה מרחיקת לכת על טעמו של הבשר וזו הצדיקה בדיעבד את התיסוף בתשלום. הפילה לא אכזב גם הוא, אבל אני, כבר התאהבתי באנטריקוט עד העצם. לא כל יום מתאהבים בנתח בשר, אבל היום היה מין יום שכזה.
