מה משותף למספריים, בורג, מסרק, פינצטה, חוט תפירה גס, סכין קטנה, מפית בד וכפפת גומי? כולם אביזרים שנשכחו בגופם של חולים במהלך ניתוחים, מבלי שהרופאים המנתחים והצוותים הרפואיים הבחינו בכך בעוד מועד.
כל המקרים האלה אירעו עקב רשלנות רפואית חמורה, שגרמה לנזקים בלתי-הפיכים.
תפקידי, כפרקליטה שייצגה חולים שנפגעו בגלל אביזרים שנשכחו בגופם, היה בעיקר להוכיח את קיום הנזקים ואת הקשר הסיבתי בינם לבין הרשלנות, וכמובן - להגיע לפיצוי בסכום מרבי. אל השארת חפצים, מכשירים ואביזרים למיניהם בגופם של מנותחים אני מתייחסת בחומרה יתרה ורואה בה רשלנות רפואית רבתי.
בדרך כלל מתגלה הדבר רק כעבור שנים, ועד אז עובר על הנפגעים סבל בל-יתואר, בעיקר משום שהרופאים המטפלים אינם יכולים, בבדיקות רגילות, לאתר את הסיבה לסבלם. לכן נאלצים האומללים לעבור מסכת של ייסורים מתמשכים, במצב של חוסר ודאות ובחרדה מתמדת לחייהם.
במקרים אלה, לעיתים קרובות אין צורך לחפש ולקבל חוות דעת רפואית כדי לאשש את התביעה, כי הרשלנות שנעשתה כמעט אינה נזקקת להוכחה. השופטים, בבואם לקבוע את גובה סכום הפיצויים, נוטים להתייחס בדרך כלל בחומרה רבה להשלכות הרפואיות ולנזק שנגרם בגלל השארת חפצים.
מתוך אסופה גדולה של תביעות משפטיות בתחום זה, שבהן טיפלתי - אביא כאן שלושה מקרים המשקפים, לדעתי, את חומרת הבעיה ושופכים אור על התופעה החמורה. לנוכח מקרים כאלה, המגיעים לטיפולי, אני זועמת במיוחד. לדעתי, חד וחלק, אסור שייקרו.
המקרה הראשון שבו טיפלתי, ואשר לגביו דאגתי לקבל חוות דעת של מומחה, בגלל חומרתו ומורכבותו - היה של מאיר רענני, תושב הרצלייה, בן 60, נשוי ואב לארבעה ילדים, שהיה שותף בחברה לייצור ובנייה של רהיטים יוקרתיים.
רענני אושפז בשנת 1990 במרכז רפואי, כדי לעבור ניתוח שיגרתי של כריתת כיס המרה, לאחר שהתגלתה בו אבן גדולה שגרמה לדלקת. אחרי הניתוח עלה חומו והדופק שלו הוחש - תופעות שאינן שכיחות אחרי ניתוחים מסוג זה. הרגשתו הכללית הייתה רעה.
למרות מצבו הגרוע, שוחרר רענני מבית החולים לביתו כעבור שלושה ימים, אחרי שנקבע כי החלים ומצבו הרפואי טוב. הוא אף צויד בתעודת שחרור שבה צוין במפורש: "המהלך אחרי הניתוח היה תקין וללא סיבוכים", כך שללא ספק הייתה לו סיבה להיות מרוצה.
אבל העניינים התגלגלו אחרת. כמה ימים אחרי הניתוח החל רענני לסבול לעיתים תכופות מכאבים חדים ומתמשכים בבטנו הימנית העליונה, מקשיים בלתי-פוסקים בנשימה ומשיעול טורדני שהקשה עליו לשהות בחברת אנשים.
כך שיחזר רענני את מה שעבר עליו: "בבית החולים ביקשו ממני לא לעבוד לפחות שלושה חודשים, וחשבתי לתומי שזו תקופת ההחלמה וכי במהלכה הכאבים ייפסקו בהדרגה. אחרי תקופה זו חזרתי לעבודה לכמה שעות ביום, אבל השתדלתי שלא לעשות עבודה פיזית. עד לניתוח ניהלתי את החברה 12 שעות ביום סביב השעון. אחרי הניתוח עבדתי בקושי שלוש או ארבע שעות ביום, וגם זה לא בכל יום. בגלל כאבים בחלק העליון של הבטן, שלא פסקו, נאלצתי להיעדר מהעבודה מדי פעם לכמה ימים. למרות שיש לי סף סבל גבוה, הרגשתי שאני לא מצליח להתגבר ולחזור לעצמי. לא הבנתי מדוע יש לי כל הזמן כאבים חזקים".
איש מרופאי המשפחה ומהרופאים המומחים, שרענני ביקר אצלם, לא הצליח לאתר את מקור הבעיה. התרופות לשיכוך כאבים שניתנו לו לא הועילו להקל על מכאוביו. רענני נאלץ לעבור שורה ארוכה של בדיקות ממושכות וקשות במעבדות ובמכונים של קופת החולים, ששיבשו את מהלך חייו הסדיר אך לא הביאו לו את התשובה המיוחלת לשאלה מדוע הוא סובל ללא הרף, ומאין נובעים כאביו הנוראים.
כך עברו על רענני שבע שנים רעות של סבל וייסורים, עד שנתגלתה באקראי הסיבה לסבלו המתמשך. היה זה עקב מחלת שפעת, שתקפה אותו בעת ההיא וגרמה לו קשיי נשימה גוברים והולכים וכאבי תופת ברום הבטן.
הרופא שבדק את רענני החליט לשלוח אותו לצילום חזה, שהעלה חשש מפתיע להימצאותו של כתם בקוטר של 12 ס"מ, שבמרכזו עצם זר מתחת לסרעפת הימנית, שהייתה מוגבהת מאוד.
לרענני הנדהם נאמר כי ייתכן שהכתם הוא גידול סרטני, וכי במקרה שיתאמת חשד זה, נתונים חייו בסכנה. רענני, שכאמור נחשב לאיש חזק, החל להישבר ולהתפרק לרסיסים.
החשש הבלתי צפוי גרר בעקבותיו שורה של בדיקות נוספות בבית החזה, ביניהן אולטרה סאונד, MRI, CT - שכולן הראו גוף זר בלתי-מזוהה, שכנראה היה המקור למכאובים ולסבל של רענני. לאחר התייעצות עם הרופאים, הם המליצו כי רענני ינותח שנית, כדי להוציא את העצם הזר, לנקות את האזור ולברר אם מדובר בגידול סרטני.
מהרגע שהובהר לרענני שעליו לחזור אל חדר הניתוחים ולעבור ניתוח נוסף שכרוך בפתיחת בטנו, תקפו אותו פאניקה וחרדה בעוצמה גבוהה ביותר, מה גם שהרופאים אמרו לו כי אם מדובר בגידול סרטני, אין ספק שנשקפת סכנה ממשית לחייו.
בשלב זה פנה רענני אלי, כשעלה בו החשד כי מדובר ברשלנות רפואית. הבחנתי באדם מבוהל, שרוי במצוקה, שבנוסף היה אחוז חרדה עזה לקראת הלא-נודע, בגלל הצורך לפתוח פעם נוספת את בטנו בהרדמה כללית.
רענני אמר לי שבגלל מצבו הקשה נגרמים לו נזקים כספיים גדולים, מאחר שאינו יכול לעבוד כרגיל בחברה, שבה כל עומס העבודה מוטל עליו. כתוצאה מכך הפסיד לקוחות רבים, שנהגו למסור לו הזמנות. סיכמנו כי רק לאחר הניתוח הנוסף, כשאדע במה מדובר, נתחיל בטיפול המשפטי.
רענני התאשפז במחלקה הכירורגית של בית חולים ידוע, ונותח פעם שנייה. הרופאים נאלצו לפתוח שוב את בטנו ולחתוך את שרירי הבטן לרוחבם. הם הופתעו לגלות, מעל לכבד, מורסה שהכילה כ-500 סמ"ק נוזל מוגלתי. בחלל המורסה נתגלתה מפית בטן בגודל של 40 ס"מ, שהושארה שם בגלל רשלנות רפואית מחפירה של הצוות בניתוח הקודם.
במסמכי בית החולים נאמר במפורש שרענני עבר ניתוח גדול, אך הרופאים גילו פאסיביות תמוהה - הם לא דרשו חקירה יסודית של הפרשה.
נוצר מצב שבו יד רפואית אחת רחצה את השנייה בקשר של שתיקה הדדית. נטלתי על עצמי משימה קשה ביותר - לפרוץ את קשר השתיקה.
רענני אושפז בבית החולים למשך 11 ימים. התאוששותו מהניתוח הייתה איטית ומייגעת. למעשה, עד היום לא החלים באופן מוחלט. בגופו נותרה צלקת ענקית, קמורה ומכוערת, באורך של 33 ס"מ, המפריעה לו בתפקודו היומיומי ומקשה עליו להירדם.
זמן מה אחרי הניתוח השני נערכה לרענני בדיקה רפואית, שבמהלכה התלונן על קושי בהרמת משאות ובעת מאמץ, על כאבים במהלך תנועות של הגו והבטן ועל שינה לא-תקינה. בבדיקות חוזרות, שנערכו בחודשים שלאחר מכן, לא חל שיפור במצבו.
בשלב זה הופיע רענני שוב במשרדי, כשהוא נראה כצל של עצמו. במו ידיו הניח על שולחני את ה"קורפוס דליקטום" - המפית עצמה, צפה בנוזלי שימור בתוך צנצנת. לא האמנתי למראה עיניי: המפית הייתה ענקית! מיד צילמתי אותה.
לרענני לא הייתה כוונה לוותר לצוות הניתוח הראשון על הרשלנות הרפואית החמורה. המפית שהשאירו בבטנו במהלך הניתוח שינתה את חייו מן הקצה אל הקצה והביאה עליו את כל הצרות הרפואיות שפקדו אותו. הוא ביקש שאייצג אותו בתביעה על הרשלנות הרפואית, שזעקה לשמים.
מיד החלטתי לצאת לדרך המשפטית.
עודדתי את רענני והבטחתי לו כי אדאג לבדיקה רפואית יסודית אצל רופא מומחה, שיכתוב חוות דעת רפואית מוסמכת. חוות דעת זו הייתה אמורה לשמש ראיה חותכת בבית המשפט, למרות שבמקרה כזה אפשר להגיש תביעה ללא חוות דעת רפואית, מאחר שהרשלנות ברורה.
קיבלתי את הסכמתו של פרופ' אלכס דינבר, בעבר מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, לערוך לרענני בדיקה רפואית מדוקדקת, לאבחן את מצבו אחרי הניתוח השני, לבדוק את העובדות הקשורות לניתוח הראשון, ולכתוב חוות דעת לצורך הגשת תביעה.
בחוות הדעת שכתב, התייחס תחילה פרופ' דינבר לדרישות הכלליות המחייבות את הצוות הרפואי בעת ניתוח כיס מרה: "במהלך ניתוח כיס המרה נזקק המנתח לחומרי ספיגת נוזלים... עם השלמת הפעולות הכירורגיות ובטרם סגירת חלל הבטן, חייב המנתח לבצע בדיקה מדוקדקת של אזור הניתוח. הביקורת חייבת להתבצע בדרך כפולה: על-ידי מישוש ידני והסתכלות. במקביל חייבת להתבצע, בטרם סגירת הבטן, ספירה מדוקדקת של האמצעים ששימשו בניתוח: מכשירי הניתוח, המחטים, חומרי הספיגה ומפיות הבטן. הספירה נעשית בדרך משולשת, ורק אחרי סיומה חותמות האחיות על טופס הספירה.
העובדה שמפית הבטן הושארה בבטנו של רענני מעידה שהצוות הרפואי שניתח אותו התרשל ולא נהג באופן תקין ועל-פי התקנות הנהוגות בכל חדרי הניתוח".
הפרופסור לא חסך ביקורת מאנשי הצוות הרפואי על התנהלותם אחרי הניתוח, בכך שלא ייחסו חשיבות רפואית לעובדה שחום גופו של רענני עלה והדופק שלו היה מהיר מדי. לדבריו, במצבים כאלה יש צורך לערוך בדיקות רפואיות חוזרות, לרבות צילום חזה - שעשוי היה, לפי כל הסימנים, לחשוף מיד את המחדל של הצוות הרפואי ולחסוך מרענני שבע שנים של סבל וייסורים. במקום זאת ניתן לו טיפול פיזיותראפי שיגרתי, שלא העלה ולא הוריד דבר, וגם לא יכול היה להוביל לחשיפת החפץ הזר בגופו.
בסיכום הדוח שלו קבע פרופ' דינבר: "הצוות הרפואי שניתח את רענני בניתוח כריתת כיס המרה לא פעל באופן תקין בכך ששכח מפית בטן בבטנו. רענני עבר סבל רב ומיותר במרוצת שבע השנים שחלפו בין ניתוח כריתת כיס המרה לניתוח להוצאת המפית שהושארה בבטנו. בעקבות הניתוח השני נגרמה לו צלקת ארוכה, מכאיבה ומכוערת, והוא הפך למוגבל תפקודית".
על-יסוד הבדיקות הרפואיות שערך, קבע פרופ' דינבר לרענני 20 אחוזי נכות לצמיתות וחייב אותו לחגור במשך כל שעות היממה חגורת בטן אורטופדית, שהוסיפה על סבלו וגרמה לו אי-נוחות בתנועה ורגשות בושה.
לצורך אישוש התביעה ריכזתי מסמכים רלוונטיים מבתי החולים שהיו קשורים בשני הניתוחים שנעשו לרענני. גם כאן נתקלתי בקשיים לא מעטים. בין השאר העביר לידיי המרכז הרפואי, בו בוצע הניתוח הראשון, גיליון ספירה מקושקש ורצוף טעויות, שלא היה כלול בתיק המקורי שנשלח אליי קודם לכן. חשדתי כי הוא אינו אותנטי. לו היה כזה, היו שולחים אותו אליי מיד עם דרישתי הראשונה, חודשיים לפני כן.
לגיליון הספירה, שבו מפורטת רשימת האביזרים המשמשים לצורך הניתוח ומוכנסים במהלכו לגוף החולה - יש חשיבות רבה ביותר, משום שלאחר סיום הניתוח קיימת חובה להוציא מגוף המנותח את כל האביזרים שהוכנסו אליו במהלכו, ולוודא שאכן הוצאו. גיליון הספירה מהווה בדרך כלל הוכחה לכך. היעדרו מהווה רשלנות רפואית בפני עצמה, ועשוי לשמש עילה לתביעה נוספת בגין היעדר רשומות ונזק ראייתי, כי ללא הגיליון קשה להוכיח את הטענה שהספירה הייתה רשלנית.
במקרה זה, בשלב הראשון של קבלת הרשומות הרפואיות לפי בקשתי - לא קיבלתי את טופסי הספירה, המצורפים בדרך כלל לגיליון הניתוח ולגיליון ההרדמה. כנראה אחד מאנשי הצוות הרפואי מצא לנכון להעלימם, כשגילה את המחדל שנעשה. רק מאוחר יותר, לאחר שהתעקשתי, נשלח אליי גיליון ספירה שנראה, כאמור, חשוד כמפוברק.
מיהרתי להגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעת נזיקין נגד הצוות הרפואי, שכלל את הרופא המנתח ואת שתי אחיות חדר הניתוח, את המרכז הרפואי ואת קופת החולים שביטחה את התובע והפנתה אותו למרכז הרפואי לצורך ביצוע הניתוח והאשפוז.
בכתב התביעה טענתי, בין השאר, שהתובע היה אדם בריא לחלוטין ולא סבל משום מחלה לפני ניתוח כיס המרה, שבמהלכו הושארה המפית בבטנו. בתעודת השחרור שקיבל מהמרכז הרפואי, שאותה צירפתי כמוצג לתביעה, נאמר במפורש כי הניתוח היה תקין וללא סיבוכים, כלומר שבריאותו חזרה להיות סבירה. היה זה מידע רפואי שקרי.
בעניין המחדל הרפואי בניתוח, טענתי כי השארת מפית בבטנו של רענני בעת הניתוח מהווה מקרה ברור ומובהק של רשלנות ומוכיחה שהטיפול הרפואי שניתן לו היה ברמה מקצועית בלתי-סבירה וכושלת, שאין לה אח ורע במוסדות רפואיים. כן טענתי שכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים כמעט בלתי-הפיכים. לא נמסרו לו העובדות הרלוונטיות בקשר למהות הניתוח וסיכוניו, ולא היה כל דמיון בין מה שנאמר והובטח לו מראש כתנאי למתן הסכמתו לניתוח, לבין המציאות: השארת מפית בטן בגופו, דבר המהווה רשלנות רבתי. הוספתי כי בתום הניתוח, וגם במהלך האשפוז ולאחריו, לא נמסר לתובע כל מידע על המחדל הזה.
על-יסוד חוות הדעת הרפואית טענתי בכתב התביעה: "הרופא המנתח התרשל בכך שלא ביצע צילום חזה בתובע לאחר הניתוח. אילו היה מבצע צילום חזה, כפי שהיה עושה כל רופא סביר, היה מגלה את המפית ומקטין את נזקיו וסבלו של התובע על-ידי ביצוע ניתוח חוזר מיידי להוצאתה".
בהמשך כתב התביעה התייחסתי לשתי אחיות חדר הניתוח, שהיו אחראיות אף הן לרשלנות החמורה: "הנתבעות מס' 2 ו-3 הינן אחיות חדר ניתוח אשר נמנו עם צוות האחיות שעבדו בחדר הניתוח בעת ניתוחו של התובע והיו מחויבות לערוך את ספירת החפצים, האביזרים, הספוגיות והמרפדיות ששימשו את הרופא במהלך הניתוח. תפקידן היה לערוך גיליון של ספירת האביזרים לפני ביצוע הניתוח ובתום הניתוח, וזאת כדי לוודא שלא נשאר בגופו של התובע חפץ או אביזר. הן עבדו תחת פיקוחו, ניהולו, השגחתו והוראותיו של הרופא הנתבע, והיו חייבות לדווח לו על כל חסר שהתגלה בספירת האביזרים".
עוד טענתי, שהנתבעים התרשלו בכך שפעלו על-פי שיטות טיפול ואמות מידה בלתי-מקובלות בענף הרפואה, ניתחו את התובע שלא בהתאם למיומנות הנדרשת מרופא מקצועי במוסד רפואי בעל רמה נאותה, וסיימו את הניתוח בדרך לא מקצועית ולא סבירה.
יתירה מכך, טענתי כי גיליון הספירה, שהועבר אליי שבע שנים אחרי ביצוע הניתוח וחשיפת המפית, לא היה אותנטי ומקורי ולא נכתב מיד בתום ביצוע הניתוח, אלא כנראה הוכן במיוחד אחרי שהוגשה התביעה, כהגנה בפניה.
עוד טענתי בכתב התביעה כי הרופאים אמרו לרענני שייתכן כי בבטנו יש גידול סרטני. הדבר השפיע עליו בצורה מרחיקת לכת: "לתובע, שטולטל מרופא לרופא, נאמר על-ידי הרופאים כי ייתכן שהכתם המתכתי הִנו גידול סרטני, וכי במקרה שיתאמת חשד זה - חייו נמצאים בסכנה גדולה... התובע נאלץ לעבור בדיקות הדמיה. בעקבות כמויות הקרינה העצומות אליהן נחשף במהלך הבדיקות לגילוי הממצא החשוד בבטנו, מועד התובע לחלות בסרטן, ובנוסף לכך קוצרה תוחלת החיים שלו".
בכתב ההגנה המשותף שהגישו הנתבעים, הצוות הרפואי והמרכז הרפואי, נטען בין השאר כי הנתבעים קיבלו כדין את הסכמתו מדעת של התובע לטיפול הרפואי, אשר ניתן לו תוך מתן הסבר מלא ומפורט על מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו, וכי החתמתו על טופס ההסכמה לניתוח הייתה כדין. לטענתם, ניתן לתובע טיפול מיומן, מקצועי, נאות ובהתאם לנהלים המקובלים, הן במהלך הניתוח והן לאחריו. לדבריהם, נהגו הנתבעים כפי שאמורים לנהוג נותני שירותים רפואיים סבירים שהיו נוהגים כך באותן נסיבות. בניתוח הועסק, לטענתם, צוות רפואי, סיעודי ומקצועי מיומן וכשיר; גיליון הספירה המקורי נערך, לדבריהם, במהלך הניתוח, ואין אמת בטענה כי הוא הוכן במיוחד לצורך ההגנה. לפיכך, טענו, אין כל שחר לטענות התובע בדבר קיצור תוחלת חייו ונזקים שנגרמו לו כתוצאה מבדיקות הדמיה ומגבלות תפקודיות למיניהן.
לכתב ההגנה צורפה חוות דעת רפואית של פרופ' רפאל אדר, מנהל המחלקה לכירורגיה כללית וכלי דם בבית החולים "שיבא", שבדק את כל המסמכים הרלוונטיים וקבע, בין השאר:
• • המהלך של הניתוח היה רגיל והתובע השתחרר חמישה ימים אחרי הניתוח, כפי שהיה מקובל ורגיל באותם ימים. כעבור יומיים נבדק המנותח על-ידי המנתח, אשר הוציא לו את התפרים ומצא שמצבו תקין. שנה אחרי הניתוח נבדק פעם נוספת על-ידי המנתח, והוא ציין כי הוא 'מרגיש מצוין' ובדיקות הדם תקינות.
• • למרות כל אמצעי הזהירות הננקטים בחדרי ניתוח קורה מדי פעם שנשאר פד או גזה בחלל הבטן. בחלק מן המקרים האלה, בנוסף לגוף הזר יש זיהום כלשהו בחלל הבטן, המתגלה בסמוך לניתוח. אך ייתכן גם, כמו שהיה במקרה שלפנינו, גילוי גוף זר אחרי שנים רבות, ודבר זה קורה כמעט תמיד ללא סימני זיהום מיידיים אחרי הניתוח וגם ללא סימני דלקת, ובמקרה כזה קשה לדעת שנותר גוף זר.
• • לא ניתן לקבוע איך קרתה הטעות בספירת הפדים ומדוע לא ראה המנתח את המפית בבדיקה השגרתית של חלל הבטן לפני סיום הניתוח. מאידך ברור כי לאורך השנים לא גרם הפד לסימפטומים קשים או לסבל מעבר למחושים חולפים, שלא היוו אפילו עילה לפנייה לבקשת טיפול רפואי.
בבית משפט השלום בתל אביב, שם התנהל המשפט בפני השופטת דניה קרת-מאיר, נחקר פרופ' דינבר על-ידי אחד מפרקליטי הנתבעים על חוות הדעת הרפואית שהגיש מטעם התביעה. תשובותיו לחקירה היו עקביות ואמינות, ואיששו את ממצאי חוות הדעת שכתב.
אחרי עדותו של פרופ' דינבר נפתח משא-ומתן מזורז בדבר חתימת הסכם פשרה, ששני הצדדים היו מעוניינים בו והשופטת המליצה עליו בחום.
אחרי ניהול משא-ומתן, קיבל רענני מהנתבעים סכום גבוה ונכבד של פיצויים בגין כאביו וסבלו בגלל המפית שהושארה בבטנו. הדבר נחשב להצלחה גדולה מאוד, הואיל ובדרך כלל נוהגים בתי המשפט לפצות בסכומים קטנים בהרבה בגין כאב וסבל שנגרמו לאנשים כתוצאה מרשלנות רפואית.
חברת הביטוח אילצה את רענני לחתום על כתב ויתור וסילוק, לפיו הוא מקבל את סכום הפיצויים "מבלי להודות באחריות ומבלי שהדבר יהווה הוכחה ו/או ראיה כי נגרמו לו נזק או פגיעה כלשהי... ומבלי שהדבר יהווה הוכחה או ראיה כלשהי לחבותם".
מכך עולה שחברות הביטוח מתנדבות, כביכול, לשלם סכומי עתק לתובעים שלא נפגעו למעשה, כפיצוי לנזקים שכביכול לא נגרמו להם. האבסורד אף מתעצם בכך שמאלצים את התובע, בעודו מותש משנים של התדיינות משפטית ומסבל בגין הפגיעה שנגרמה לו - לחתום על הודאה שקרית לפיה לא נגרמו לו נזקים. רק בתנאי זה יקבל את הפיצויים המגיעים לו, ובלבד שידי הרופאים תישארנה "נקיות".
השופטת, לעומת זאת, לא נתנה ידה לטיוח מעשה הרשלנות, וקבעה: "לאור הודאת הנתבעים, שוב אין מחלוקת בין הצדדים לעניין החבות על-פי כתבי הטענות". משמעות קביעה זו הייתה, כי למעשה הודו הנתבעים באחריותם להשארת המפית בבטנו של רענני.
הסיבה העיקרית להסכמתי לסיים הליכים משפטיים בהסכמי פשרה, היא רצוני לחסוך לתובע זמן והוצאות נוספות, הכוללות תשלומים לרופאים מומחים הממונים על-ידי בית המשפט. מלבד זאת, לא תמיד קיימת ודאות כי הסכום שייפסק בסוף ההליך המשפטי הממושך, יהיה גבוה מזה שמשולם במסגרת הסדר פשרה. השיקול של פרקליטי הנתבעים להתפשר נובע, בין השאר, מרצונם למנוע הטלת כתם ברופאים הנתבעים במסגרת פסק דין.
גם במקרה הרשלנות הרפואית הבא הושאר גוף זר בגופו של חולה, אשר שוחרר מבית החולים כשהוא מצויד בסיכום מחלה על ניתוח שעבר בהצלחה ו"ללא סיבוכים".
היה זה צנתור שנעשה בשנת 1991, בבית חולים בתל אביב, למוטי נוימן, שהיה אז בן 63, על-ידי קרדיולוג ידוע, שנחשב לאחד מגדולי הרופאים המצנתרים במדינה.
נוימן, בעל חנות שטיחים, היה משוכנע שלנוכח סיכום המחלה החיובי שקיבל לאחר הצנתור, יוכל לחזור לעבודתו בהקדם - אך המציאות הרפואית העגומה טפחה על פניו והוליכה אותו אל מסלול של סבל וייסורים.
זמן קצר אחרי הצנתור, החל נוימן לסבול ממועקה ומכאבים בלבו, שמנעו ממנו לפקוד באופן סדיר את החנות שבבעלותו ולבצע את הפעילות הספורטיבית שהיה מורגל בה - שחייה יומיומית. נוימן נאלץ לבקר שוב ושוב במרפאת קופת החולים בניסיון לגלות מדוע מצב בריאותו הולך ומידרדר, אלא שבדיקות רפואיות חוזרות ונשנות, שנערכו במשך כמה חודשים, לא גילו את הגורם לכאבים, והוא המשיך לסבול. גם התרופות שקיבל לשיכוך כאבים לא הקלו עליו.
רק לאחר למעלה משנה וחצי של חוסר ודאות, מלווה בחרדות בלתי-פוסקות, המליצו רופאיו של נוימן על ביצוע צנתור נוסף, שאולי יאפשר לגלות את סיבת ההסתבכות הרפואית שאירעה לו, ושלא נמצאו דרכים לפתרונה.
הפעם נעשה הצנתור בבית חולים פרטי בתל אביב, בשלהי שנת 2000, על-ידי אותו קרדיולוג שצנתר את נוימן בפעם הראשונה. במהלך השיקוף בצנתור החוזר התברר לנוימן, לתדהמתו, כי בעת הצנתור הראשון הושאר בלבו גוף זר - חלק מצנתר שאורכו 10 סנטימטרים.
למרבה האירוניה, חתם הרופא המצנתר עצמו על סיכום הצנתור השני, שבו נאמר, בין השאר: "בשיקוף נראה גוף זר בצורה של צנתר... קרוב לוודאי חלק מצנתור קודם".
בכך קבע הרופא, באופן ברור, כי נוימן היה קורבן לרשלנות רפואית שהוא עצמו ביצע במהלך הצנתור הראשון. חמורה מזו הייתה העובדה שהבעיות הרפואיות של נוימן לא הגיעו לקצן ולא יהיה להן פתרון, כל עוד שוכן הגוף הזר בלבו.
מיד אחרי שנחשפה הישארות הצנתר בלבו, איבד נוימן את הרצון לקום ממיטתו ולצאת לחנותו, ונזקק לטיפול פסיכיאטרי.
על-פי ממצאי הטיפול, שנמסרו בדוח הפסיכיאטר המטפל, נקבע כי נוימן סובל ממתח בגלל השארת החפץ הזר בלבו. לפי הדוח, גרם מעשה הצנתור הרשלני להחשת דופק הלב, למצב רוח ירוד, לחוסר שלווה נפשית, לעייפות ולמחשבות דיכאוניות. נוימן מתוח, דואג וחרד, ומשתמש בתרופות רבות בניסיון לייצב את מצבו הנפשי.
גם במצבו הפיזי הכללי של נוימן חלה הרעה. הוא החל לסבול מקוצר נשימה ומהזעה בלתי-פוסקת. לפני כל טיפול רפואי היה עליו ליטול תרופות מחשש פן יתחולל זיהום בדמו או יידבק מחיידק, ואז מצבו עלול להיות קריטי.
על כך סיפרה, במסמך משפטי, רעייתו, עליזה נוימן: "מאז שגילו אצל בעלי את חלק הצנתר שנשאר בלב, הוא השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא שרוי רוב הזמן בדיכאון, מדבר שטויות, רץ מרופא לרופא. אין לו שום מוטיבציות בחיים כמו קודם, הוא לא ישן בלילות ונמצא בטיפול פסיכיאטרי. הוא לא רוצה ללכת לעבודה וחי בתחושת פחד בלתי-פוסקת. זה לא אותו אדם".
בהתייעצויות שקיים נוימן עם רופאים בכירים בבית החולים "הדסה עין-כרם" נאמר לו כי ניתוח להוצאת חלק הצנתר יהיה מסוכן ביותר וכמעט בלתי-אפשרי, כך שלמעשה נדון האומלל לחיות עם גוף זר תקוע בתוך לבו, עד סוף חייו.
בעת כתיבת שורות אלו, נוימן עודנו מנסה לאסוף כוחות נפשיים ולגייס משאבים כספיים למימון חוות דעת, שתהיה עבורנו תשתית להגשת תביעה בגין רשלנות רפואית.
אל מקרה חמור אף יותר של רשלנות מסוג זה, שבו טיפלתי, נקשר שמו של אחד מבכירי מנתחי הלב במדינה, בעל מוניטין בינלאומי ומתוקשר ביותר, אשר היו לו מהלכים במערכת והיה אז בשיא תהילתו. לזכותו נזקפת הצלת חייהם של חולי לב רבים.
באחד הימים פנה אליי אדם בשם נועם פרידמן וסיפר לי על פרשייה מזעזעת שאירעה לאמו, מלווינה, בת 73, חולת לב, בבית חולים במרכז הארץ. מלווינה התאשפזה עקב מחושים עזים בחזה ועברה צנתור, שעל יסוד ממצאיו הוחלט לבצע בה ניתוח מעקפים.
הניתוח נערך במחלקת ניתוחי הלב של בית החולים, בהנהלתו של הפרופסור המפורסם, ורופאי המחלקה היו שבעי רצון מתוצאותיו. עובדה: היא שוחררה לביתה כעבור שבוע, כשהיא מצוידת בסיכום מחלה שבו נכתב, בין השאר, כי המהלך שלאחר הניתוח היה תקין וכך גם בדיקות המעבדה. אל המסמך צורפו המלצות על מעקב קרדיולוגי והמשך החלמה תחת מעקב רפואי.
שמחתה של משפחת פרידמן הייתה קצרת מועד, מאחר שכבר בתקופת תהליך ההבראה של מלווינה תקפו אותה כאבים עזים בלב ובחזה, ממקור לא ידוע. המעקב הרפואי לא גילה את המקור לכאבים, והם לא נקשרו לבעיה בלב, מאחר שעל-פי מסמכי בית החולים הניתוח עבר בהצלחה.
כך סבלה מלווינה במשך כשנתיים, עד שהוחלט לאשפזה פעם נוספת בבית החולים לצורך ביצוע בדיקות וסידרת צילומים בתנוחות שונות.
במהלך הבדיקות הבחינו הרופאים, לתדהמתם, בחפץ לא מזוהה בקרום הלב. תחילה התעורר חשש שאחד מחלקי המכשירים שבהם נעשה שימוש במהלך הניתוח הושאר בטעות בלבה, אך אפשרות זו סוכלה אחרי ספירת המכשירים ובדיקתם בגיליון הספירה. כל המכשירים שהוכנסו אל הלב במהלך הניתוח הוצאו ונרשמו.
בנה של מלווינה לא הסתיר את כעסו הרב על כך שרק אחרי פרק זמן ארוך יחסית, שבו סבלה אמו, נתגלה החפץ החשוד בלבה ונשאר תקוע שם. הבן חשד כי הדבר היה ידוע לרופאים מיד לאחר הניתוח הראשון, אך לא דווח עליו למשפחה. גרוע מזה: לא היה ידוע באיזה חפץ מדובר.
החלטתי לערוך תחקיר מקיף ולברר מהו החפץ שהושאר בלבה של מלווינה הקשישה.
בשיחה מוקדמת שקיימתי עם הפרופסור בנושא זה, הוא סיפר לי שלדעתו אחד מברגי מנורה, שהייתה תלויה בתקרת חדר הניתוחים, נשמט במהלך הניתוח לתוך לבה של המנותחת ונותר בו, מבלי שהרופאים הבחינו בכך. נדהמתי לשמוע זאת מפיו. היה זה מקרה קלאסי של רשלנות רפואית חמורה.
הבורג התמקם בתוך הלב. לשם הוצאתו היה דרוש ניתוח לב פתוח נוסף, שספק אם מלווינה הייתה יכולה לעמוד בו. לכן הוחלט שלא לנתחה שוב, מחשש לחייה, ונאמר לה שיהיה עליה לחיות עד יומה האחרון עם בורג תקוע בתוך לבה.
בית החולים ניסה להקל מחומרת המעשה באמצעות הענקת תעודה רפואית, בה נקבע חד וחלק: "הבורג קיים בחלק התחתון, אולם הוא חסר משמעות, אינו גורם לעיתים קרובות לתלונות על כאבים בבית החזה או בגב, ואין צורך גם בהמשך בירור" - אבל כבר מזמן למדתי שקיימים פערים בין מסמכים רפואיים לבין המציאות בשטח. ידעתי שהתיאור שהופיע במסמך הנ"ל אינו תואם את המציאות, וכי מטרתו הייתה להתחמק מאחריות ומתשלום פיצויים למלווינה האומללה.
לפי תיאורו של נועם פרידמן, היה מצבה של אמו עגום למדי: נגרם לה נזק נפשי קשה והיא שקעה בדיכאון עמוק בגלל המצב שנקלעה אליו שלא באשמתה. מלווינה לקתה בתסמונת של הימצאות גוף זר בגוף, שבאה לידי ביטוי גם בחשש מזיהומים שעלול לגרום הבורג התקוע בלבה. היא כמעט אינה יוצאת מהבית מחשש שהבורג יזוז, נזהרת ממאמץ גופני, אפילו קל שבקלים, ונמנעת מלבצע פעולות בסיסיות. בנוסף לכך אינה מצליחה להירדם בלילות, וכאשר תוקפים אותה כאבים היא חוששת לזוז, שמא ינדוד הבורג לתוך עורקי הלב ויגרום לסתימתם עד כדי סכנה לחייה. לילות ארוכים עוברים על מלווינה בתנוחת ישיבה, בגלל חששה לשכב. היא יושבת במיטתה ועוברת ייסורי שאול.
הבהרתי לבן, נועם, כי לפני שתוגש תביעת נזיקין יהיה עליי לנקוט שורה של פעולות, ביניהן פנייה לשר הבריאות כדי להתריע על חומרת המעשה, וקבלת חווֹת דעת רפואיות מוסמכות - הן על מהות הרשלנות והן על מצבה של אמו לאשורו - כדי להחליט אם ניתן לקבוע לה אחוזי נכות בגלל השארת הבורג בלבה.
הערכתי כי יהיה צורך גם בטיפול פסיכולוגי ממושך כדי לעודד את מלווינה, וגם כי יש להסדיר עזרה צמודה בביתה, כדי לסייע לה.
אמרתי לבן שלפי הערכתי נצטרך לצאת למאבק משפטי ממושך בנושא הרשלנות של בית החולים ושל מחלקת ניתוחי הלב בניהולו של הפרופסור הידוע.
מאחר שמטרת תביעת נזיקין היא, בסופו של דבר, להשיג פיצוי בגין הסבל והנזקים שנגרמו ללקוחות - החלטתי בפעם הזו, בעצה אחת עם נועם פרידמן, ללכת בדרך שונה ולפני הגשת כתב התביעה לפנות אישית אל הפרופסור, בבקשה כי ייטול על עצמו אחריות לאירוע. אז ניתן יהיה להימנע מהגשת תביעה ולהגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. בכך תימנע מהפרופסור הנכבד חשיפה לא-נעימה, וממלווינה ייחסך ההליך המתיש של התביעה המשפטית.
להפתעתי ולאכזבתי, סירב הפרופסור לבוא לקראתנו כדי למצוא פתרון נאות לפרשה, ואף הפגין אדישות לגבי האפשרות שהוא יהיה נתבע מספר 1 בתביעת נזיקין מתוקשרת, שלא תתרום למוניטין שלו.
החלטתי להפנות ישירות אל הפרופסור את בנה של המנותחת, כדי שיבהיר לו כי כלה ונחרצה עמו ללכת בפרשה הזו עד הסוף. רק אז החל הפרופסור לקלוט את המסר, והואיל לדבר עם המשפחה.
בינתיים גייסתי קרדיולוג מומחה, כדי שיבדוק את מלווינה פרידמן ביסודיות ויאבחן את מצבה. ממצאי הבדיקה העלו כי לא נגרם נזק לעורקי הלב של מלווינה, ומשום כך אכן לא צפויה לה סכנה. עם זאת, אי-אפשר היה למנוע את המשך סבלה הנפשי בגלל הימצאותו של חפץ זר בלבה - אלא על-ידי ביצוע ניתוח נוסף, שעלול היה להיות קטלני עבורה.
מבחינתי, היה לי קשה מאוד להירגע, כי ברשלנות רפואית חמורה כזו טרם נתקלתי: הפעם לא היה זה מכשיר רפואי קונוונציונאלי שנשאר בגוף, אלא בורג שנפל ממנורה לתוך לבה של המנותחת, בעוד הצוות הרפואי מתעלם מכך.
פעם נוספת פניתי אל הפרופסור מנתח הלב, כדי להתחיל בניהול משא-ומתן לקבלת פיצויים לגב' פרידמן, אך הוא התחמק והודיע לי כי יעדיף לעשות זאת באורח ישיר, במגעים שבכוונתו לנהל עם בנה של לקוחתי, בלעדיי. הייתה זו דרך מאוד לא מקובלת בעיניי, אולם טובתה של מלווינה עמדה בראש מעייניי והחלטתי לתת אמון בפרופסור ולהתיר לו לנהוג כרצונו.
תוצאת המחווה שביצעתי הייתה עגומה לגביי. הפרופסור ניסה להגיע להסדר כספי פרטי עם המשפחה, תוך שהוא מעלים ממני את פרטי ההסדר, ובעיקר את סכום הפיצויים ששילם. מעילה זו באמוני פגעה בי מאוד, ולפיכך ניתקתי את קשרי הידידות רבי-השנים שהיו לי עם הפרופסור ומשפחתו. למרות המחיר האישי הכבד ששילמתי, הייתי גאה בכך שנשארתי נאמנה לחובתי המקצועית כלפי לקוחתי וגם שמרתי על כבודי.
לתופעות התמוהות אין גבול. לא אתפלא אם המקרה הבא יהיה, חלילה, טלפון סלולארי שיישכח בגופו של מטופל בעת ניתוח. אין ספק שלא תהיה אז בעיה לזהות את הגוף הזר. צלצולו יישמע למרחוק.
