ארבעה בתים וגעגוע אחד

הסופר אשכול נבו פרסם בשנת 2004 רומן שכותרתו "ארבעה בתים וגעגוע". מקץ שנתיים, אחר מלחמת לבנון השנייה, מקבל הספר משמעויות נוספות. הבית הלאומי שמוצג ברומן על כל היבטיו מקבל משמעות חדשה. יהודים וערבים, חילוניים ודתיים בונים את הישראליות השסועה ואף על-פי כן היא חיה יחדיו. קריאת הרומן לא נפסקת אם כך בנעילת הספר. כוחו של הספר ארבעה בתים וגעגוע הוא באפשרויות הרבות שהוא מזמן לקורא. היכולת שלו בכך שגם לאחר שסיים הקורא לקרוא, עדיין ממשיכים לפעפע הרעיונות שנטמנו בספר. הספר, שכאמור, יצא לאור לפני כשנתיים, מצא לו מקום מכובד בספרות העברית. כתבו על הספר רבים וטובים, דרור משעני להארץ, ד"ר משה גרנות ל"מאזניים", ד"ר אסתי אדיבי שושן לפיקוח על הוראת הספרות משרד החינוך. ההתייחסות לספר לא יכולה להסתיים באופן מהיר, כי העמימות ואי-הבהירות שהטקסט מעביר לקורא גדולה מן הבהירות וזה יופיו של הטקסט. הקורא בספרו של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" מתוודע באופן הדרגתי לדמויות המספרות את הסיפור. הפתיחה מובילה את הקורא באמצעות הקולות השונים לקראת ההתרחשויות המרכזיות של הרומן. הקורא מקבל נקודות מבט שונות לאותו סיפור, כאשר נקודות המבט משיקות זו לזו, והפעפוע ביניהן מתחיל כבר בראשית הרומן. לכן קשה להבחין בהתחלה בין הקולות, הטשטוש הראשוני מתברר לקורא כאשר הוא מבחין שיש לפניו מספר קולות. נדמה בהתחלה שיש קול של מספר כל יודע כאשר מתחילים לקרוא את הפרולוג. אולם אט אט כאשר קוראים את הקטעים מתברר שהן מחלקים את הספר לחלקיקים קטנים, לבתים קטנים אשר מתגבשים לבתים יותר גדולים. חיים על אדמת מריבה הקולות שעולים מהחלקים השונים מתגבשים לכוליות של החברה הישראלית עם כל הפיצול שקיים בה. הישראליות היא מקשה אחת מפולגת, שיש בה ניגודים ואף על-פי כן נשמרת. אך היום מקבל הספר משמעות נוספת, החיים כאן הם על גבי חבית נפיצה. הפיגועים שמתחילים לפעפע לתוך המציאות הבדיונית שהם פיגועים ריאליסטיים, הופכים את הרומן בהדרגה לרומן שמתאר את החיים כאן בארץ כחיים על אדמת אבק שריפה. הכל נפיץ כאן. וכעת לאחר המלחמה האחרונה הספר הופך לספר נבואי. אף שבסיומו כל המשפחות היהודיות זוכות למעין איחוד וחיים במעין התחדשות ולעומתם הערבי יושב בכלא, אך כל זה למעשה הוא למראית עין. הישראלים שחיים בתוך הבית שאינו שלהם, המשפחות שגרות בקסטל גרות בבית שנטשו הערבים ב- 48. הם אותם הישראלים שמכניסים את הערבי לכלא למרבה האירוניה. הקונפליקט הישראלי ערבי מובלט בספר בטכניקה מעניינת מאוד. דווקא דמותו של הערבי היא דמות משנית והיא זו שמקבלת הכי פחות פוקוס ברומן, אך כל טקסט שבו מעלה המחבר את דמותו של צאדק מקבל משמעות מובלטת. המיעוט הזה, שבכל מקרה הוא יישות קיימת שיש לו רצונות, בא לידי ביטוי ברומן במלוא עוצמתו. דווקא בקטעים המתקשרים לערבי מבינים עד כמה חוק השבות הוא חוק מהותי בעבור הערבי. ועד שלא קראתי את הספר לא הבנתי את המשמעות הזאת. הספר מצליח להפוך את הקורא לאמפטי כלפי הגעגוע של צאדק. צאדק שנתפס בעיני חלק מהמבקרים כשפוט של אמא שלו מייצג בעיניי את הפלשתינים שגורשו ב- 48 אשר חולמים לשוב לבתיהם. ערבים שחיים במחנות פליטים אך חולמים על הבתים ביפו או בחיפה. הסמליות הזאת אינה מסתיימת ברומן היא קיימת במציאות. אני יודעת שגישתי ראדיקאלית מאוד בהקשר למשמעויות המתקבלות מן הרומן, אך מן החובה לומר אותן בהקשר לרומן הזה. מי שמפרש את סיום הרומן כסיפור שהסדר שב אל כנו פשוט מטעה את עצמו ומטעה את הציבור. הרומן מסתיים בגרימת עוול, בעשיית אי צדק כלפי הזר, כלפי החלש, כלפי הגר. וזוהי העובדה שעולה מתוך הספר. קצת קשה לכתוב על המשתמע בעקבות מלחמת לבנון השנייה, אבל האמת, הוא מאיר עיניים בהתייחס לעובדות העכשוויות. הלאומיות הערבית לא תעלם, הטבע הערבי רואה באדמה את העיקר. אנו שדוגלים ברוחניות אסור לנו לוותר על החלום שלנו לבית לאומי. הפיתרון האמיתי הוא בהשגת יונת השלום המיוחלת. שלום אמיתי שבו יכירו שני הצדדים בצרכים ההדדיים. גיבורים הספר מחולק לארבעה בתים, ובסיום כל חלק שנקרא "בית" מופיע שיר שגם הוא בנוי על-פי תבנית הבתים. הניסיון להכניס את הספר לתוך מסגרת של בית למעשה נכשלת. הרצון הוא לבנות בית ולכונן כאן בית לאומי אולם עד אשר, כנראה, לא נכיר בזכויות של האחר בקרבנו לא נצליח לקיים את הבית הזה. עמיר סטודנט לפסיכולוגיה הלומד בתל אביב, גיבור הסיפור, נמצא בראשית הספר בנקודת מעבר, הוא עובר להתגורר בדירה שכורה בקסטל בין תל אביב לבין ירושלים. הסימון הזה מציב את עמיר במצב של התחלה חדשה מבחינה אישית ומצד שני מציב אותו בפני הלא נודע, כך לדוגמה החלום שלו בראשית הספר אודות המשאית שהוא מנסה לעצור את ההידרדרות שלה. החששות והפחדים, אף שאינם מובלטים, מופיעים ורומזים לעתיד להתרחש. האידיליה שבמעבר למגורים משותפים לראשונה בחייו מאוד עדינה ועלולה להיסדק בקלות. היא גם משולה לבית הלאומי שעתיד להיות רווי פיגועים. נועה, סטודנטית לצילום בירושלים חברתו של עמיר כדמות נשית ברומן בעלת התבוננות מורכבת על החיים עם עמיר. היא נזכרת בימים הראשונים שקלטה את עמיר . הקשר ביניהם נוצר מתוך התבוננות הדדית. הוא התבונן בה והיא התבוננה בו ולקח להם שלושה ימים ליצור את הקשר ביניהם. נועה גם חיה בתוך סתירות עם עצמה וזה כבר מופיעה בהתחלה. לצלם או לא לצלם. לצרוב בזיכרון או לצרוב במצלמתה. הקשר בין נועה ועמיר הוא קשר שמייצג את הצעירים העכשוויים המודרניים שחיים יחד ללא נישואין, שלא בטוחים באהבתם ובודקים את חוזק הקשר ביניהם. החיים שלהם ארעיים בארצם. הם גרים בדירה שכורה לא שלהם, יש להם חבר שנודד בעולם. הם היהודים החדשים רחוקים מלהיות טבועים עמוק באדמת הארץ. הנדודים של עמיר הם נדודים שלא הפסיקו, הוא עבר כל כך הרבה דירות וזה מסמל את התלישות של הישראלי שלא מוצא את מקומו דווקא בארצו. בילדותו נדדו הוריו וגם כעת בבגרותו הוא ממשיך לנדוד מבית לבית. סימה עקרת בית מטופלת בשני ילדים קטנים, מרכז עולמה בבית כביכול נתונה בזוגיות מאושרת. בגילם של נועה ועמיר. לסימה מפריעים הרעשים שבאים מדירתם של הצעירים נועה ועמיר. הקולות ששומעת סימה מבעד לקיר המשותף מפריעים לה בשגרת החיים אך גם מעוררים אותה לחשוב על חייה היא. היא מעידה שהיא מכירה את משה כבר מהתיכון ההתבייתות של סימה התרחשה מוקדם בחייה לעומת הזוג הצעיר שחי בלא מוסכמות חברתיות. אף שסימה מייצגת את הצד היותר מיושב בחברה הישראלית, שחיה בתוך אידיליה משפחתית כאשר כל הדורות חיים יחד, הורי בעלה חיים באותו בניין. אין כאן בביתם תחושה של שייכות. חיפוש הדרך והתהייה מופיע אצל בעלה כשהוא נודד בחפשו כיוון בחייו, ואף כיוון דתי. משה הוא בעלה של סימה נהג האוטובוס שפותח את החלון הקטן בקיר המחבר בין שתי המשפחות. החלון הקטן הולך ומתרחב בהמשך הסיפור. משה מצטייר בהתחלה כבעל שמגשים את משאלות המשפחה הישראלית הטובה והחמימה. משה שמפעיל את הדוד גם מוותר בסופו של דבר על חלומו. חינוך דתי עבור ילדיו. יותם, האח השכול הילד הזנוח שהוריו לא שמים לב אליו כי הם שקועים בשכול שלהם. הוא רוצה לברוח מביתו שהופך להיות מקדש לאח המת. מבחין בעמיר שמחפש את העיתונים. ואולי זהו רמז לכך שעמיר מחפש תקשורת (כמו בסיפור בלי כתובת ליהודית הנדל), ובאמת בהמשך שניהם מתחברים בשל הבדידות של שניהם. צאדק, דמות הגיבור הערבי שגורש מביתו. בקטע הראשון בו הוא פורץ לתודעת הקורא הוא מספר שמצא את הבית שאליו מתגעגעת אמו. זה מציג את כל סיפור הגעגועים באור אירוני, רק הערבי רואה את הגעגועים הלאומיים כגעגועים אמיתיים. (נקודת שיא ברומן כשנועה מגלה את הנושא המתאים לפרויקט שלה,הנושא "געגועים". רמז אירוני לכמה זמן לוקח ליהודי להבין מהי המשמעות האמיתית). מודי- חברו של עמיר, מספר את סיפורו באמצעות מכתבים. הוא מאפיין צד נוסף בישראליות ורומז על התלישות והנדודים של הישראלי. הנה הוא עדיין לא מצא את עצמו ומסתובב בעולם בשעה שאף שעקר הערבי מביתו הוא עדיין רואה את המולדת בשטח הכבוש. הדמויות של היהודים מול הדמויות של הערבי כבר בהתחלה יוצרים ראיית המציאות (הערבי) מול טשטוש וריחוק וניסיון להתחמק מן האמת ( היהודים). רצח רבין אשכול נבו כמחבר הספר בחר להתמקד ברומן בתקופה מאוד מהותית בחיינו כישראלים בארץ. סמוך לרצח רבין ואחרי רצח רבין. לכן האירועים שמופיעים ברומן מופיעים סמוך לאירועים האלה. והאירוע החשוב ביותר כמובן, הוא האירוע של רצח רבין. הספר מתייחס לאירוע הזה כאירוע שמבטא את המשבר ואת הפילוג בחברה הישראלית ולאחר מכן את התימהון שאפף את האזרחים. נועה ועמיר נוסעים לעבור לפני הארון, וכאן מתלכדים האירועים הפרטיים עם האירועיים הלאומיים. דמות האב שנרצחה על-ידי אחד מבני הארץ והוא שייך לצד הדתי. הבלטת העלייה של שס, כאשר משה זכיאן מושפע מאחיו מנחם החוזר בתשובה. כאן אנו גם רואים כיצד השקפות עולם מסוימות נמחקות לטובת השקפות עולם אחרות. החברה הישראלית עוברת תהליך בדיקה ברובד האישי וגם ברובד הלאומי על-פי הרומן. מערכות היחסים גם הזמניות וגם הקבועות עוברות בחינה ותהייה. הזוגות הצעירים שחיים את הרצח וכל אחד לוקח את הטראומה למקום אחר. אצל סימה ומשה הדבר מוביל דווקא לחיפוש ערכי בתחום הדתי, וגורם לפילוג בזוגיות שלהם. בסופו של דבר מה שמכריע שם הוא דווקא דעתה של האישה. בהמשך, ככל שמתפתחת העלילה המפעפעת, מתרחשים ברקע הרומן הפיגועים. הפיגועים מסמלים את הקיום העכשווי הרעוע בארץ כל זמן שאין שלום הכל מתפוצץ לנו. כאשר מתרחש פיגוע בירושלים דואג עמיר לנועה. כשהיא חוזרת היא מספרת לו שתיעדה את הפיגוע בירושלים. השכול ושברו המשפחה של יותם מייצגת אף היא חלק ממה שקורה כאן בארץ. היא מייצגת את המשפחות השכולות ששקועות באבלן ע"י הפיכת הבית למקדש לנופלים, המקרה הפרטי כאן מתנגש עם המקרה הלאומי, גם הרצון לברוח לאוסטרליה בניסיון לברוח מן המציאות הנוראה הוא חלק מהחוויה הישראלית של הירידה מהארץ לאחר שהישראלי לא יכול לשאת במעמסה מבחינה נפשית. הפיתרון הזה שבוחרת המשפחה השכולה אף הוא פיתרון אירוני. דווקא המשפחה שקידשה והקימה מקדש בארץ הזאת נוטשת את הבמה הלאומית. איזה געגועים הם אלה אם בסופו של דבר אי אפשר לחיות איתם? נקודת המבט המיוחדת שבחר נבו להעמיד את המשפחה השכולה היא נקודת מבט אירונית. הם עוזבים את הספינה הטובעת כי אין כאן טעם לחיות כאן, או שהחיים שלהם נגמרו כשהאח מת ואין כאן יותר חיים אלא רק בעולם אחר מרוחק. זוהי אמירה מאוד נוקבת. הבן החי משלם את מחיר קורבן הבן המת ואין טעם אלא להתרחק מהמקדש הזה ומארץ הקורבן כדי לקיים את המשפחה מחדש. המשפחות היהודיות ברומן עומדות מול המשפחה הערבייה היחידה. בשני העמים לנשים דמויות מועצמות. העוצמה של הדמות האם הערבית הרבה יותר משמעותית. בשליחות שלה צאדק הפועל הערבי יוצא להביא משהו מן העבר, שליחות סמלית. היא מבקשת מהבן שלא יישכח לעולם את עברו. וזו באה לידי ביטוי באמצעות שרשרת שהוא מוצא בביתם של גי'נה ואברם, הוריו של משה. גורלו של צאדק הופך אירוני כאשר הוא נתפס על-ידי המשטרה ומושב בבית הכלא על ניסיונו למצוא משהו שאבד. וזהו בעצם הנמשל לגבי המיעוט הערבי כאן. יותם חי כילד בתוך המשפחה השכולה, והוא מסמל את הילדים הישראלים שחיים כאן את המציאות הזאת של התרחקות הוריהם מהם והסגידה שלהם למות הבנים. זו מציאות שקיימת בהוויה הישראלית. ההתנהלות של משפחה השכולה מובילה להתמקדות של כל אחד ואחד מהם בהתרחקות מבני המשפחה. כל אחד מתרכז בעצמו חווה את השכול כפי שהוא מוצא לנכון. האם סוגדת לשכול והופכת את הבית למקדש לאח גידי שמת בצבא. והאב מתרחק מהבית כמו הבן. הזוגיות שם מתפוררת וגם הילד מוצא את עצמו מטייל בחוץ עד שיום אחד כבר מתחילים לחפש אותו, כי ההתרחקות שלו "מוגזמת". ההתקרבות נעשית באורח אירוני והיא נעשית כאשר הם מחליטים לרדת מן הארץ ולחיות כמו "משפחה רגילה" בלא השכול. מעניין שדווקא לאחר שהמשפחה קידשה את הקשר שלה לארץ בדם היא מוצאת שהקיום שלה הוא דווקא בחוץ לארץ ולא בארץ וזה אפילו מעמיד את הרעיון הציוני במצב מאויים ורעוע. קרבה וריחוק הרומן מתאר מערכות של יחסים של התקרבות והתרחקות. הזוגיות שנמצאת תחת הזכוכית המגדלת היא דווקא הזוגיות של הישראלים והיא יוצאת רבגונית מעניינת ומתגבשת. במערכת היחסים ביניהם מוצאים שנועה יוצאת מן הבית השכור בקסטל וחוזרת לתל אביב ורק שם במרחק היא מוצאת את שחיפשה. הגעגועים שלה משיבים אותה לעמיר. גם ביחסים בין סימה למשה לאחר שנתגלו בקיעים הם עוברים סוג של פרידה כאשר משה נוסע לאחיו מנחם בטבריה. ההתקרבות מתרחשת כאשר משה חוזר לביתו מקבל את מרותה של אישתו. הנשים מכתיבות את התוצאות והפתרונות המעשיים בידיהן. שם הספר הוא "ארבעה בתים וגעוגוע", אך באמת יש בספר געגועים רבים, כמניין "הבתים" ואף יותר: צאדק ואמו מתגעגעים אל העבר בו גרו באל-קסטל. מודי, המטייל באמריקה הדרומית, מתגעגע לארץ. יותם מתגעגע לאחיו שנפל, גידי, ואל הוריו כפי שהוא זוכרם לפני האסון. עמיר מתגעגע לנועה, ונועה הפרודה בתל אביב "השטוחה", מתגעגעת לעמיר, ואפילו מכינה פרויקט לבית הספר לצילום, ושמו "געגועים". ורק משפחת אבנרי בורחת מהגעגועים לבן שנפל, למקום הרחוק ביותר האפשרי - לאוסטרליה, כאשר בלבם הם יודעים שאין מפלט מהכאב. אני מוצאת שהכותרת של הספר מסמנת בהבלטה את הגעגוע האחד שהוא הגעגוע של צאדק ולמחבר הסופר אשכול נבו יש אמירה מובלעת באשר לגעגוע הזה הוא גם מופיע בלשון יחיד על הכותרת והוא המשמעותי ביותר בין כל "המגועגעים" הוא הגעגוע שגם עומד לפתחה של כל החברה הישראלית והופך את קיומה לסכנה קיומית מתמשכת לעולמי עד. הראייה היא שכדי להרחיק את הגעגוע של צאדק מכניסים אותו לכלא כאילו שזה יפתור את הבעייה הזאת. זו הרחקה והדחקה ואינה מוציאה את החברה הישראלית בצורה יפה אלא נלעגת. בתקופה שבה מפרסמים לרוב ספרים בעלי אוריינטציה אוטוביוגרפית נמצא שספרו של אשכול נבו פורץ גבולות, הן מבחינת העיצוב המיוחד של הז'אנר והן בהתייחסותו לבעיה הקיומית שלנו כאן ומחדש את הדיון בנושא הכול כך כאוב ובלתי פתיר למהות קיומנו כאן, הבעיה הישראלית-פלשתינית.