למרות שאידיאולוגית, אני חולק עליה (כמעט) לגמרי - אני אוהב, מכבד ומעריך את ח"כ שלי יחימוביץ'. היא ויתרה על קריירה מבטיחה, מכובדת, ומשכורת שמנה, כדי לקדם אידיאולוגיה שהיא מאמינה בה. הלוואי עלינו עוד 119 ח"כים כאלה.
אני חש כלפיה חמלה והזדהות. ההזדהות תכליתה לחזק אותה ואת המעטים שכמותה, ומקור סיבת החמלה היא אנחנו: הקורבנות האמיתיים של האופורטוניסטים. היא עזבה מקום עבודה נחשק, למען הציבור ששלח אותה, ושבשמו היא פועלת. את תוצאת מאבקה ניתן להגדיר עוד בטרם זינקה לזירה כ"תבוסת הצודקת".
שלי יחימוביץ', יריבתי האידיאולוגית - רוצה את מה שאני רוצה: נבחרי ציבור דוברי אמת. בתמימותה המבורכת האמינה שעמיר פרץ הוא האיש הנכון בעיתוי הנכון. איתו - כך היתה בטוחה - אפשר יהיה לקדם את האג'נדה החברתית והמדינית שהיא מאמינה בה.
פתאום היא חשה בצריבתה של הקלישאה "דברים שרואים משם - לא רואים מכאן". אל מול עיניה המשתאות, היא רואה את פרץ מרסק את אמינותו, וידה קצרה מלהושיע. דווקא המנהיג שהאמינה בו, נכנס לוורטיגו, רק משום שהתפתה לקחת תיק לא מתאים, תמורת קיפול הדגל שהניפו ביחד בטרם בחירות.
האסון שלנו האזרחים הוא שהפוליטיקאים כל כך אינטרסנטים, שהאידיאולוגיה משמשת אותם כבגד, שמותר להחליף בכל רגע נתון. הבגד הזה הוא אנחנו. תראו כמה התרחקנו: כללי המשחק הם כאלה שפוליטיקאי שיתעקש להיות נאמן לציבור בוחריו - עלול לקומם עליו את חבריו, שיאשימו אותו בריסוק המפלגה בגין "חוסר פרגמאטיות". קלישאות לא חסר: "תפסת מרובה לא תפסת", או "הפוליטיקה היא אומנות ה(בלתי)אפשרי". ואם לקחת משהו מהגששים, אז "טוב בננה אחת במקרר, משתי בננה על העץ". זה מה שהולכים לשמוע, שלי יחימוביץ' וחבריה לדעה, בישיבת המרכז הקרובה.
בכללי משחק כאלה, הנאמנים לציבור נפלטים החוצה, והנכלולים ממשיכים הלאה, אל הצלחת עם אבקת השררה. בקדנציה הקודמת, אהוד יתום, מיכי רצון, עוזי לנדאו ואחרים - לא שרדו את נאמנותם, ולעומתם: ציפי לבני, רוני בראון, זאב בוים, מאיר שטרית, ובעיקר אהוד אולמרט - חוגגים את בוגדנותם בהסנפה חזקה.
היום זה ברור: פרץ עשה טעות כשהסכים לקבל את תיק הביטחון. מאז "הניצחון של אולמרט" על נסראללה, שלי יחימוביץ' רואה את מנהיגה כבוי. הוא האמין, שממשרד הביטחון, אפשר לקדם גם את השלום וגם את האג'נדה החברתית שעליה התחייב. אלא שנסראללה הזכיר לה ולו, ש"חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל, יגיע הרבה לפני חזון "המזרח התיכון החדש" של הנביא שימון.
אני בטוח שלפעמים היא חשה דחף "להתפוצץ" עליו, רק בגלל שהעמיד בפניה "דילמת נאמנות" בלתי אפשרית. מצד אחד הציבור שבשמו ולמענו היא נכנסה לפוליטיקה, ומאידך, נאמנותה כלפיו. לקרן נויבך אמרה: "אני לא מאמינה שהאתנן שקיבלה מפלגת העבודה, יעשה רושם על חברי מרכז המפלגה" ("היום בחדשות"- ערוץ 1/ 26.10.06). "אתנן" למי שזקוק לפרשנות, זהו ביטוי לתשלום בלתי מוסרי, שמקובל בין פרוצה ללקוח. ועוד מאותו ראיון: "אני רואה את מפלגתי שלי, מאבדת את זהותה הפוליטית".
חייבים לשנות את כללי המשחק: מפלגה (כל מפלגה, ללא הבדל אידיאולוגי), שתמורת אתנן שוכחת את מצביעיה, מן הראוי שתתפוגג. אחרת, הדמוקרטיה הישראלית - תקרוס. יש יותר מדי סימני אזהרה. למען הדמוקרטיה, ולמען כלל האזרחים שרוצים פוליטיקה נקייה, אני מאחל לשלי יחימוביץ' שתצליח לשכנע את חבריה לפרוש מהקואליציה. ניצחונה - ניצחון הדמוקרטיה, ותבוסתה - תבוסתנו!
