עת לדבר ועת לעשות. על היועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה לבית המשפט שבה יודיע על "עיכוב הליכים" נגד השר לשעבר חיים רמון ולחקור את כל ההתנהלות בפרשה. עת להאזנות סתר (חוקיות) ועת לעקור את הנגע של האזנות בלתי חוקיות. על ציבור עורכי הדין ולשכת עורכי הדין מוטלת חובה מקצועית ומוסרית לא לשתוק. וגרוע מכך - העלמת ראיות מבית המשפט ומהסנגוריה, בטענות מופרכות של חיסיון, שיבוש, חומר לא רלוונטי, חומר מודיעיני, שכחנו, טעינו, משפטית זה צודק אבל - טענות מסוג זה פוגעות בשלטון החוק, פוגעות בהליך שיפוטי, פוגעות בכללי הצדק הטבעי, בשוויוניות בין תביעה, סנגוריה ובקיצור בדמותה הדמוקרטית של המדינה ומכרסמות באמינותה של המשטרה והפרקליטות.
כאשר פרקליטת מחוז ת"א/פלילי מצהירה אחרי שבועות של הכחשה גורפת ונמרצת וטענות כי אין כל האזנות סתר, אין חומר נוסף בפרשה - וזאת בתשובה לבית המשפט ופתאום חוזרת בה בהודעה לקונית אנמית - "אולי טעיתי"? על המערכת המשפטית כולה להזדעזע.
לדעתי, על לשכת עורכי הדין על ראשיה ופרקליטיה לקום ולהשמיע קולם ולעשות מעשה - משפטי ציבורי, כדי שהנושא לא יעבור בשתיקה. לשכת עורכי הדין מייצגת את הציבור הנזקק לשירותיו, כאשר הוא מתנגש עם מערכת האכיפה ושלטון החוק, מדי יום ביומו.
לשכת עורכי הדין תמכה והאמינה במערכת האכיפה מתוך הנחה שהיא פועלת בהתאם לחוק ולסדרי הדין. האמונה שכמו שפרקליט נחשב officer of the court, לאמור: קצין בית המשפט, נאמן על בית המשפט שמתפקידו לעזור לבית המשפט "לעשות משפט", כהגדרת תפקידו של עורך דין בחוק לשכת עורכי הדין.
מה שקיבלנו בפרשת רמון הוא בנוסח המערכון של גדי יגיל: "מה בסך-הכל רציתי חלב אם - ומה קיבלתי, חיתול רטוב (מפיפי) בפנים". אם מישהו חושב שפרשת רמון היא מקרה קיצוני, חריג, יוצא דופן - הוא נאיבי, מתעלם מן המציאות, או נמצא בשלב של הדחקה משפטית.
לצערנו ולבושתנו - כבר היו דברים מעולם, נראה שלא למדנו וגרוע מכך לא הוצאנו מסקנות מתאימות ונכונות ולא שינינו דבר. הדבר נובע מכך, שבעבר כאשר התגלו ראשוני התופעות, לא נעשו פעולות מתאימות ולא נעשה ניתוח. התוצאה - התופעה כמו סרטן, התחילה לפתח גרורות ולהתפשט במערכת אכיפת החוק. אם לא יפעלו במהרה - המערכת החיסונית עלולה לקרוס.
מי צריך לטפל בתופעה, בבעיה, בסוגייה המעציבה והמפחידה - שר המשפטים המכהן, היועץ המשפטי לממשלה ומפכ"ל המשטרה. אם האנשים הקשורים לפרשת חקירת רמון, לאור כל הפרסומים האחרונים, כגון: הלחץ המאסיבי על המתלוננת ומפקדה, להתלונן במשטרה, אם נכונה הידיעה כי קצינת משטרה בכירה ביותר, שניהלה עשרות חקירות רגישות על אישי ציבור וראשי ממשלה אכן אמרה, כי רמון לא מתאים למנות נשיא לבית משפט עליון, או נוסח דומה לזה או משתמע ממנו, מי שהודיע לבית המשפט והסנגוריה, כי אין האזנות סתר ואין חומר נוסף בפרשה - יישארו בתפקדם ובמעמדם, לא עשינו כלום.
אם צריך ועדת חקירה ממשלתית/משפטית ממלכתית - זה המקרה, זה הזמן. על כל האגודות, העמותות, האקדמיה וציבור עורכי הדין, להקים קול זעקה תחת הסיסמה "וביערת את הרע מקרביך" כי בנפשנו, זכויותינו הדבר.
להזכיר לציבור כי מה שאנו רואים היום, כבר היה בעבר, כמו האזנות סתר, חלקן לא חוקיות ובניגוד לחוק מתומללות ומתויקות בקלסרים תחת הכותרת: "קלסרים פוליטיים", בנוסח משטרים דיקטטוריים, נמצאו בכספת של קצין המשטרה ניצב מזרחי. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, קרא, שמע והזדעזע וביטא את סלידתו ופחדיו בחוות דעת מנומקת וחדה בנושא.
האזנות הסתר שחלקן לא היו חוקיות ובניגוד לצווים של בית המשפט, היו בקלסרים של חקירת איווט ליברמן, בזמן שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של ביבי נתניהו, וכמובן שהאזנות הסתר היו בעקיפין גם לראש הממשלה או לפחות לכל מה שנאמר בלשכת ראש הממשלה ולכל שיחותיו של ליברמן עם נתניהו, שיחות אלו הפוליטיות, היו בניגוד לצווי בית המשפט תומללו ונשמרו בקלסרים נפרדים.
האזנות הסתר לאביגדור קהלני. אחרי שהיה שר לביטחון פנים, האזינו לשיחות פרטיות בינו לבין אשתו ואפילו ילדיו, שיחות שלא אושרו ע"י צווי בית המשפט.
האזנות סתר שנעשו לאיש העסקים דוד אפל במשך תקופה של מעל לשנתיים, דבר שהוא לא מקובל, לא מידתי וספק אם נתון הזמן היה ידוע לבית המשפט. גם במקרה זה בין אלפי השיחות היו גם פרטיות, אישיות חסויות, בתוך המשפחה ובין חברים.
בפרשת רמון - האזינו למנהלת הלשכה של השר אולמרט, כלומר בעקיפין למשרד ראש הממשלה, על מה שנעשה במשרד ולשיחותיה של הגב' שולה זקן, מנאמניו הקרובים ביותר של ראש הממשלה אולמרט.
הרשימה שהבאתי לעיל, היא מדגמית בלבד ומקוצרת, מי שרוצה לשמוע על פרשיות נוספות בתחום זה, ישאל את ציבור עורכי הדין וביניהם הפליליים בעיקר, שם התופעה די נפוצה וקיימת זה שנים. כלומר, המסקנה יכולה להיות שיש מאות שפוטים, נחקרים, חשודים שהעלימו מפרקליטיהם חומר חסוי, כמו האזנות סתר, כולן או חלקן, מעקבים, צילומים, חומר מודיעיני שחלקו יכול לעזור לסנגוריה ולמשפט, אבל הוא מוצנע ונקבר בתיקים חסויים.
יש מקרים שבהם גם התביעה לא מודעות לחומרים הנוספים, כי המשטרה לא מגלה להם לא משתפת אותם ולא מדווחת עליהם. כאשר המשטרה והפרקליטות עושות יד אחת לגבי חומרי חקירה, או ראיות, הדבר הוא חמור שבעתיים והוא בגדר קשר פלילי.
מקרה בולט נוסף שאסור לזלזל בו ובעיקר אסור לשכוח אותו - במשפטו של עפר נמרודי ממעריב - התברר במהלך המשפט כי מזכרים משטרתיים, בעלי חשיבות ראייתית לסנגוריה - נשכחו בכספת של ניצב מזרחי. לאמור: החומרים הועלמו מהתביעה ומבית המשפט, מקרה שמזכיר בצורה מדאיגה ומקבילה את חקירת רמון.
ואם ככה יעשה לאיש שהמשטרה והפרקליטות רוצים ברעתו וסילוקו מהתפקיד, מה יגידו אזובי הקיר, האזרח הפשוט הלא מקושר, הלא מיוצג ע"י צמרת הפליליסטים?
אחת האופציות של סנגורי רמון, היא לבקש ביטול מיידי של המשפט וזיכוי מוחלט, דבר שמקובל במקרים כאלה בארה"ב ובאירופה. אפשרות נוספת - בית המשפט מיוזמתו יבטל את המשפט בטענה שרומה, דיווח לא נכון במגמה להרשיע שר, וניהול משפט בניגוד לכללי הצדק הטבעי - או בטענה של "הגנה מן הצדק". אפשרות אחרת - לזמן מחדש את המתלוננת לחקירה נגדית נוספת וצולבת.
איך שלא נביט במקרה הספציפי - המערכת המשפטית יוצאת ניזוקה. יתירה מכך, שלטון החוק, אמון הציבור במשטרה ובפרקליטות נפגע ונסדק, שזה דבר חמור, מדאיג, מתסכל ודי מפחיד - ומעורר מחשבות נוגות על צדק, יושר, אמינות וחתירה לאמת.
חלק מהבעיה נעוץ בעובדה שהן המשטרה והן הפרקליטות - שכחו את ייעודם ומטרותיהם המנוסחות בבירור בחוק, בחוקי היסוד ובעקרונות של "חזקת החפות" ו"הספק הסביר".
על-פי החוק, המשטרה והפרקליטות תפקידם לאסוף חומר וראיות בצורה אובייקטיבית, נטולת מגמה תביעתית או סנגוריאלית, לא לחפש דווקא חומר מרשיע, אלא לאסוף את כל החומר, ולהגישו לפרקליטות להחלטה ולבסוף להכרעת בית המשפט. במציאות, לצערי, זה לא נעשה ולא מבוצע. המקרה של רמון - יכול וחייב להיות מנוף לשינוי וטלטלה במערכת וטובה שעה אחת קודם.
