עבודה רבה מצפה לציפי לבני. התפקיד של שר המשפטים, אם אכן הוא יופקד בידיה, צריך לשמש בידיה לשינוי סדר העדיפויות בכמה נושאים של ממש המטרידים אזרחים רבים מאוד מזה שנים לא מעטות.
לא רק פרקליטות המדינה הפכה למוקד כוח בלתי מבוקר, שלא לומר בלתי מרוסן, שבו שולטת בשנים האחרונות קבוצה מאוד מסויימת, שהפכה אותו למכשיר לשם מימוש השקפות עולם שאין בינן לבין תפקידה הקלאסי של רשות לאכיפת החוק ולא כלום; גם בבית המשפט העליון, בראשותו של נשיאו, גברה בשנים האחרונות הנטייה לייצור פירמידה של ערכים שאינה מקבילה בהכרח לתכליתה היהודית של מדינת ישראל.
בשלב כלשהו בעשור האחרון של המאה הקודמת החליט אהרן ברק שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יכול לשמש למעשה כחוקה של מדינת ישראל - ומכאן ואילך הוסרו כל האיזונים וכל הריסונים. עיקרון המידתיות, המדבר על תכלית ראוייה, שבשמה ניתן לפגוע בזכויות, ועל אמצעים להגשמתה שאינם עולים על הנדרש (בסעיף 8 של החוק) הפך למכשיר לפסילת חוקים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפתו הליברל-דמוקרטית של נשיא בית המשפט העליון, שלמרבה הצער, יש בה סממנים פוסט-ציוניים מובהקים. השקפה זאת רואה במדינת ישראל מקום מגורים גרידא לבני לאומים שונים, ולא את ביתו הלאומי של העם היהודי, מכוח ההכרזה על הקמתה, והיא הפכה לאבן היסוד בכל הכרעה, שעה ששאלות ערכיות-כלל-לאומיות מונחות על שולחנו.
מצב כזה אינו קיים, כמובן, בשום מקום בעולם. בית משפט שמבקש להכריע בשאלות שאינן שיפוטיות מובהקות, שופטיו צריכים להיבחר אחרת, ותכליתו המוצהרת צריכה להיות הכרעות חוקתיות בלבד. בית משפט לחוקה מקובל בהרבה ארצות, וחבריו נבחרים על-פי פרמטרים שונים שאינם בהכרח משפטיים. בית משפט כזה יונק את סמכותו קודם כל מחוקה כתובה, שקיבלה את תוקפה המוסרי מהריבון (קרי: העם), באמצעות משאל עם, או בדרך אחרת, ולא מגחמות של שופט זה או אחר. העובדה שאהרן ברק החליט בוקר אחד שחוק שהתקבל בכנסת, ברוב רגיל, כאחד משורה של חוקי יסוד, בשעת לילה מאוחרת, לאחר שורה של מניפולציות קואליציוניות, יכול להפוך במעין הוקוס-פוקוס לחוקתה של מדינת ישראל, שממנה נגזרות הכרעות שלא לשמן טרחו ראשוני הציונות לשכנע את אומות עולם שליהודים יש זכויות היסטוריות בארץ ישראל, צריכה למצוא את תיקונה.
שר המשפטים הבא של מדינת ישראל צריך לעשות, איפוא, שניים אלה, כדי למנוע התדרדרות נוספת בכיוון של ביטול זהותה הציונית והיהודית של המדינה הזאת לטובת ערכים כאילו-אוניברסליים:
א) לייזום הצעת חוק שבו ייאמר במפורש ששאלות של מהות וערכים צריכות להיות מוכרעות בבית משפט מיוחד שייקרא בית משפט חוקתי, שכוחו וסמכותו ייקבעו בחוקתה של מדינת ישראל; שופטיו יצטרכו להיבחר בדרך שונה מזו שבה נבחרים כיום שופטי בית המשפט העליון;
ב) להגביל את כוחו האדמיניסטרטיבי של בית המשפט העליון - ולקבוע שנשיאו יכול להיבחר לשבע שנים בלבד. דרך הבחירה צריכה להיקבע באופן שלנציגי הציבור בכנסת יהיה מעמד בשלבי הבחירה. לא ייתכן שאדם כלשהו - ואפילו אם הוא עילוי בתחומו - יכהן באותה מישרה במשך שנים רבות ללא שיש לציבור כל דרך אפקטיבית לפקח עליו. כל מישרה ציבורית, ומישרתו של נשיא בית המשפט העליון בכלל זה, צריכה להיות מוגבלת, באורח סביר, בזמן. אין מישרות לכל החיים.
אחד מהצעדים הפרקטיים הראשונים צריך להיעשות בכיוון של שינוי האופן שבו נבחרים שופטיו של בית המשפט העליון. לשופטי בית המשפט העליון צריכה להיות נציגות של שופט אחד בלבד בוועדה למינוי שופטים. הם לא אמורים לפעול בוועדה כקבוצת לחץ, המטילה את חיתתה על כל שאר חבריה. את ההנחה ששופטי בית המשפט העליון לא יכולים לעבוד עם כל אחד, וששאלת התאמתו של המועמד לשבת על כס בית המשפט העליון צריכה להיקבע על ידם, יש להשליך אל פח האשפה בבחינת אנכרוניזם שאבד עליו הקלח. בארה"ב, למשל, אין לשופטי בית המשפט העליון כל מעמד בשאלות הקשורות לזהות המועמדים או נגיעה לטיבו של מועמד קונקרטי להצטרף אליהם. ועדה של הסנאט מאשרת את המינוי של המועמד המוצע בידי הנשיא, לאחר חקירה פומבית שנמשכת שבועות לא מעטים.
הפלורליזם בבית המשפט העליון צריך לשקף לא רק את "האדם הנאור" בעיניו של נשיאו. אנשים נאורים יש גם בנתיבות וגם בראש פינה וגם בטבריה - ולא רק ברחביה ובנותיה. מי שחוצב את ערכיה של מדינת ישראל מתוך השקפת עולם שנבנתה במועדונים בינלאומיים צריך לדעת שהריסון העצמי הוא מחוייב המציאות כשבאים להכריע בשאלות הנוגעות לעצם מהותה של המדינה היהודית.
אני מניח, בהקשר לאמור לעיל, שאם הצהרת בלפור שקיבלה את הגושפנקה של חבר הלאומים בכתב המנדט, שהבטיחה את ארץ ישראל כולה לעם היהודי כביתו הלאומי, או ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שאותה ניסח דוד בן-גוריון ב-1948, היו מובאות בפני בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי, הן היו נפסלות כפוגעות בערכים כלל-עולמים, או כבלתי מוסריות, או כאנטי דמוקרטיות.
אינני רואה מקום להכביר מילים גם בנושא פרקליטות המדינה, אולם חשוב מאוד לעשות גם בתחום זה שינויים לא מעטים. אינני יודע אם לציפי לבני יהיה את הכוח הפוליטי, ובעיקר הנפשי, לעשות זאת, אבל יש מקום, ללא ספק, להקים גוף מפקח, דוגמת מח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים), המטפלת בתלונות/חשדות כנגד אנשי משטרה. הזעקה שקמה מעת לעת בעבר כאשר השוטרים חקרו את עצמם הניבה את היחידה המצויינת הזאת - החוץ משטרתית. יחידה מן הסוג הזה, מן הראוי שתאזן במידה מסויימת את הלהיטות בפרקליטות להטיף מוסר לכל העולם - רק לא לעצמם, אך בראש וראשונה היא תאפשר בדיקות וחקירות בעת הצורך כנגד אנשי פרקליטות שסטו מדרך הישר.
אחת מן הדרכים לעשות את הדברים מהר ובאורח אלגנטי היא לייצור יחידה שתפקידה יהיה לבחון בקשות למשפט חוזר. לא ייתכן שהפרקליטות תבדוק את עצמה - ותחליט מתי היא עצמה טעתה. זה כמעט לא אנושי לתבוע זאת מן האנשים הטובים והמסורים שמשרתים בה.
ולאחר כל הדברים האלה - מי ייתן וציפי לבני לא תזכה לאותו יחס שלו זכו יעקב נאמן וצחי הנגבי. ככלות הכל בפרקליטות הרי יודעים כיצד מרסנים שרי משפטים שמבקשים לשנות דברים.
