תארו לעצמכם את התסריט הבא: קסאם נורה מרצועת עזה ופוגע בבית בשדרות, ברח' הדקל 1. יחידות מיוחדות נשלחות אל תוך הרצועה ולוכדות את המחבל. הרמטכ"ל וראש אמ"ן מתראיינים לעיתונות. "עשינו את עבודתנו" הם אומרים בגאווה. למחרת זועקות כותרות העיתונים "אפשר לנשום לרוחה נתפס משגר הקסאם על הבית בשדרות, ברח' הדקל 1". בנתיים לאורך כל הזמן הזה ממשיכים קסאמים אחרים ליפול בשדרות באין מפריע.
נשמע לכם דמיוני? ברור שכן. כאשר יש עלינו איום אנו מצפים מהמערכות שלא רק יתנו פיתרון למקרה הבודד, אלא שינסו לנטרל את האיום עצמו. אבל מאורעות השבועיים האחרונים מלמדים שכשזה מגיע לאנסים, הדברים כנראה פועלים אחרת. בני סלע, אנס מתועב, נמלט מהכלא, והסתובב חופשי במשך שבועיים, באותו הזמן הסתובבו חופשיים עוד עשרות אנסים אחרים. בכל זאת הציבור, התקשורת והמשטרה בחרו להשקיע את מרב האנרגיה והמשאבים בחיפושים אחריו. האמנם יש פרופורציה בין פועלו לבין תשומת הלב שהוא מקבל? בני סלע אנס ועינה 14 נשים במהלך שנה אחת. בסטטיסטיקת מקרי האונס זהו מספר זניח ביותר. מספר הנשים והבנות שנאנסות מדי שנה גבוה בהרבה. לכידתו של אנס אחד רחוקה מלהוות סיבה לנשום לרווחה ולא רק כי בינתיים ממשיכות כל הזמן נשים להאנס, אלא מכיוון שגם אחרי לכידתו של האנס בני סלע נותרות בפרשה הזו הרבה שאלות ללא מענה ולא רק השאלה איך יכול פושע מסוכן להימלט ממשמורת ממש מתחת לאפה של המשטרה, אלא גם השאלה איך מלכתחילה החברה שלנו מגדלת בתוכה גבר כמו בני סלע שמוכן להקדיש כ"כ הרבה זמן ואנרגיה להשפלת נשים ולשליטה עליהן והאם לא ניתן היה למנוע את זה.
עיון בביוגרפיה של בני סלע מעלה כי היו סימני אזהרה מוקדמים. נערות במוסד החינוכי בו למד התלוננו שהוא מטריד אותן מינית, אולם צוות המוסד בחר להשתיק את הסיפור. זמן קצר לאחר מכן התלוננה קרובת משפחה שלו בת 8 כי נאנסה על ידו. הוריה בחרו לגבות דוקא אותו ואמרו למשטרה שהם לא מאמינים לה. המשטרה מיהרה לסגור את התיק. נראה כי בתחנות שונות בחייו של בני סלע היה עדיין ניתן לאתר ולעצור אותו, אולם הדחקות וטאטוא דברים מתחת לשטיח אפשרו לאנס, בני סלע להתפתח באין מפריע ולהפוך להיות מה שהוא היום. עובדה זו מעוררת דאגה. כי מי מבטיח לנו, שאותה מערכת רדומה אינה מיצרת עכשו בדיוק באותו האופן בני סלע נוספים ועל כן על מה יש לנשום לרווחה?
בכל זאת מבחינתו של רוב הציבור הסיפור הגיע לסיומו עם לכידתו של בני סלע.
לתקשורת יש חלק גדול בתחושות האלו. מלכתחילה היא בחרה להציג את המקרה שלו כסיפור של אנס אחד ולא כחלק ממסכת רחבה יותר של מעשי אונס ותקיפה מינית מסוגים שונים שמבוצעים בנשים כל העת. היא העצימה את בני סלע וע"י כך גימדה את התופעה עצמה. באותו האופן נהגה התיקשורת גם בפרשיות אונס קודמות. האונס בשמרת, האונס ברמת השרון, האונס בבסיס חה"א ומקרי האונס שבוצעו ע"י האנס בני סלע, המשותף לכולם הוא שאלו פרשיות אונס שסוקרו כל אחת בפני עצמה. בידוד הפרשיות זו מזו והעדר קישור בינהן איפשר את הישנותן, (ר' מקרה שמרת ואחריו המקרה ברמת השרון), הקשה על הגברת המודעות לגודל התופעה, ובסופו של דבר לא החדיר לתודעה שלא מספיק רק להעניש את האשמים בפרשה הנדונה, אלא יש לצאת למערכה מקיפה על זכותן של ילדות ונשים לחיות כשהן משוחררות מהאיום המתמיד של תקיפה מינית.
כעת מוסיפה התיקשורת חטא על פשע כשהיא יוצרת ארגעת שווא ע"י התבטאויות כמו: "השקט חזר לרחובות", או "הבחורות יכולות לחזור להסתובב בשקט" וזאת כאשר בפועל עברייני מין רבים מסתובבים עדיין חופשיים, טכניקות האונס הולכות ומשתכללות (סם האונס) והדרכים להתגונן הולכות ומצטמצמות. תחושת ביטחון כוזבת ואף מסוכנת זו, היא תוצאה של שיתוף פעולה בין משטרה שמעוניינת בציבור שחושב שהוא בטוח לבין תקשורת שמעוניינת בסיפור שנגמר ב"סוף טוב הכל טוב".
והמצער הוא שזה כבר חלק מריטואל קבוע אצלנו שבכל פעם שנחשפת פרשיית האונס התורנית, כולנו מאוד מזועזעים ואומרים שזה איום ונורא ואז חוזרים לשיגרה שלנו עד לאונס הבא. אנחנו מרחמים על הנאנסות, אבל תופסים את האונס כעובדת חיים שעלינו לילמוד לחיות איתה. זו תופעה יחודית, שכן יש "מאבק באיידס", "מאבק בתאונות הדרכים", "מלחמה בטרור" - רק באונס אין מלחמה.
חלק כבד מהאחריות מוטל על ארגוני הנשים. הללו נראות כמתקשות להתמודד עם ההבטים המניעתיים של האונס ומעדיפות להתרכז בהבטים הטיפוליים המסורתיים של הגשת העזרה בדיעבד לקורבנות האונס, כפי הנראה מכיוון שפעולה כזו עולה יותר בקנה אחד עם התפקידים הנשיים המסורתיים, מאשר יציאה למאבק שעלולה להתפס כלא נשית.
תהיה הסיבה אשר תהיה, כל זמן שהדיון בבריחתו של בני סלע מצטמצם להבטים טכניים של השמירה שהופעלה עליו בלבד ולא מתפתח לדיון בנושאים כמו: סירוס כימי לאנסים, לימוד בנות הגנה עצמית בבתי הספר ועוד. אל לו לציבור להרגיש שאפשר כבר לנשום לרווחה.
