מזל טוב - הייתה מלחמה

ועדת השרים לענייני טקסים וסמלים התעוררה סוף-סוף והחליטה, שבקיץ 2006 הייתה מלחמה. גבירותיי ורבותיי, קוראיי המועטים - מאז שחוני המעגל התעורר משבעים שנות שנתו, לא חלה התפכחות דרמטית כזו. כיוון שהתרעתי על כך, שאין למלחמה הארורה והכושלת שֵם - הריני לברך את השר יעקב אדרי ואת ועדתו הנכבדת על תעוזתם. כדאי שיחכו עוד מעט - לפני שיתנו לה שם הולם. אבל ראוי לציין, כי ממשלתנו הנהדרת היא בעצם ממשלה נעדרת. רק שני שרים (מתוך תשעה) השתתפו בדיון - השרים יעקב אדרי ואיתן כבל (האם אין ניגוד אינטרסים בין היותו חייל מילואים, שיהיה זכאי כתוצאה מכך לאות מערכה, ובין היותו חבר בוועדה?). לשאר - יולי תמיר, יעקב בן-יזרי, יצחק הרצוג, ציפי לבני, אבי דיכטר, זאב בוים ורוני בר-און - היו דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם באותו הזמן. השר יצחק כהן התייצב בחדר רק לקראת סוף הישיבה - דיווח אורי יבלונקה באתר nrg.

גבורה מטעם

בצה"ל כבר מפיצים סיפורי גבורה, כדי להסתיר את הבושה, שהתחוללה קבל עם וכולי עלמא. עוד מעט יתחילו קרבות הרחוב. סליחה, הם התחילו כבר, והאמת מאחורי הסיפורים תתגלה לעינינו - כמו במלחמות הקודמות. כזכור, אחרי מלחמת יום הכיפורים - אחד האסונות הצבאיים החמורים ביותר, שהמיט הממסד הביטחוני על עם ישראל - חילק צה"ל, ממש ללא הכרה, מאות צל"שים ועיטורים. והכל - כדי שנחשוב, שהייתה גבורה, ומפקדים בכירים עשו מעל ומעבר. גם בתשרי תשל"ד נשלחו חיילינו ויחידותינו כצאן לטבח בידי מפקדים בלתי מוכשרים ומנהיגים עיוורים. כך, אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמעט כל מפקדי הגדודים של השריון בסיני קיבלו צל"ש, או עיטור. על מה? אף אחד אינו יודע. כשביקשתי לפני שנה את המסמכים, הייתי צריך התערבות של בג"צ כדי לקבלם. התברר, שהצנצנת ריקה. אין בתיקים הללו שום אסמכתא רצינית, המאששת את הנפקת העיטורים. לעומת זאת, מי שלא היו קרובים לצלחת (כמו דורון רובין, דורון אלמוג ושמואל ארד מחטיבת הצנחנים 35 וכמו טוביה רביב מחטיבת מילואי השריון 600; וזו רק רשימה חלקית) לא קיבלו עיטורים וצל"שים. שכחו אותם בדרך לארבעת הטקסים (או יותר... צה"ל מסרב לענות על שאלתי, כמה טקסים לחלוקת עיטורים היו אחרי מלחמת יום הכיפורים). מאז ומתמיד, עיטורים וצל"שים שימשו צבאות להסתיר את האמת המרה על המלחמה. בהרבה צבאות מפקדים סיפרו כזבים, כדי לפאר את את עצמם ואת לוחמיהם, וזכו על כך בעיטורים ובקידום. צה"ל אינו חריג. מחקריי אודות הצל"שים והעיטורים בצה"ל הוכיחו, כי מרביתם הנם עיטורי שווא, שניתנו על סיפורי בדים - ולא רק בחזית סיני בתשרי תשל"ד. כתוצאה מכך, ללוחמים וליחידות ראויים לא נותר מקום בטקסים... והרשימה ארוכה, מימי תש"ט.

מחכים לוינוגרד

כמו בשנת 1974 - הכל מחכים לדוח הביניים של ועדת החקירה. אמנם, ועדת וינוגרד מונתה בחטא על-ידי הממשלה הכושלת של אהוד אולמרט, אך יש לי חשש, שהגולם יקום על יוצרו, ויפתיעו. כיוון שאני מכיר שניים מחמשת חבריה, ומוכן לסמוך את ידיי על יושרתם, אני צופה דוח סוער עד גבה-גלים. יתר על כן, אני צופה שהממסד - הפוליטי והצבאי כאחד - יתנקמו לבסוף בחברי הוועדה על מה שיכתבו עליהם. שהרי חלק מהשרים ומהגנרלים יסיימו בדוח הזה את שירותם הלקוי לאומה. כל הניסיונות לדחוק את הוועדה לפינה - כולל על-ידי פרשנויות מדהימות של כתבלבי-צמרת ושל אתרוגנים מדופלמים - לא הועילו, כנראה, והוועדה תנפיק לנו לקראת יום העצמאות דוח, שיזעזע את אמות הספים הפוליטיות. אין פלא, אם כן, שצה"ל תזמן ליום העצמאות את הענקת הצל"שים והעיטורים. הצבא מתחיל להפריח את סיפוריהם כבר עתה, עוד בטרם הוחלט סופית על הענקתם - כמסך עשן, שכבר הוכיח את יעילותו בזירה הציבורית.

מחכים ללינדנשטראוס

את הדוח של מבקר המדינה על מוכנות העורף במלחמה אף אחד בממסד אינו צריך. לכן, חשוב, שייכתב (אף כי - כמו דוח ונוגרד, דוח אגרנט ודוחות של ועדות חקירה אחרות - אף אחד לא יישמוֹ). הרי אף אחד אינו מצפה, שהמדינה תצא פתאום במסע של טיהור עצמי, ותתקן את הליקויים - כפי שאף אחד לא מתכוון לשלם משכורות לעובדי הרשויות המקומיות, שאינם מקבלים משכורות כבר חודשים על גבי חודשים. שוב, מול הדוח החמור תופעל מערכת משומנת של ספינים ושל הפצת סיפורי גבורה בכל הערוצים, ומה שהיה הוא שיהיה. יספרו לנו, שמתקנים... יספרו לנו, שהפיקו לקחים... יספרו לנו, שעושים שינויים... ובמלחמה הבאה (אני מבטיחכם - תהיה כזו, כיוון שלנצח נחיה כאן על חרבנו, או שיבוא חורבננו) יתברר, שהכל עורבא פרח. טרם נעשה דבר - פרט לבזבוז עצום של כספים ושל רצון טוב, לרעש ולצפצופים - וגם לא ייעשה.

מלה על מקורותיי

אני מכיר היטב את תולדות צה"ל (גם את מה שאין מספרים לנוער ...) וגם היסטוריה של צבאות אחרים; אני קורא נלהב בבלוגים ובקבוצות דיון של אנשי מילואים, המספרים על חוויותיהם בעצם הימים הללו; אני מדבר עם טרמפיסטים ועם בניהם של חבריי; ואני מקשיב לשיחות שכניי בבתי-קפה, בקפיטריות ובתורים. קחו, למשל, את עודד שלו, המספר באתר Ynet על חוויותיו מתרגיל קריאה של אוגדתו: "החגור והקפל"ד [קובע-פלדה] ממבצע קדש, התרגולות מזכירות סצנה מגבעת חלפון, ומנוחה בתנאים ראויים היא בגדר המלצה בלבד. כדי להבין שלא למדנו שום דבר, אין צורך להמתין לדוח וינוגרד, מספיק להיקלע לתרגיל גיוס". מה דעתכם על ערן רבל, הכותב ברשימתו, "מילואים, א": "שעת התייצבות: 9:00. שעת הגעה: 13:15. שעת תחילת פעילות: מתישהו אחרי ארוחת הערב. חייבים לאהוב את הארגון הזה". ממש מזכיר לי את ההווי בגדוד מילואי החרמ"ש שלי, ערב תבוסתנו במלחמת יום הכיפורים. לעומתם, אחד הקוראים (אני מקווה) - גבי אשכנזי שמו - אמר: "אנו מתקנים את הבעיות, הגברנו את האימונים". לדבריו, צה"ל הוא צבא חזק. "אני אומר זאת גם אחרי המלחמה האחרונה. בכל מקום בו חיילים שלנו נתקלו במחבלים, החיילים [שלנו] ניצחו". את הוא אמר ל"בשר הטרי" בבסיס הקליטה והמיון (בקו"ם). לעומת זאת, בפני עמיתיו, הברזלנים הכבדים (סגל הפיקוד הבכיר - ספ"כ), שהתכנסו בבסיס חיל האוויר בחצור, הודה הקורא אשכנזי, שניתן היה להשיג יותר [במלחמה].