באותו יום בו דווח סקר "ניוזוויק" על שפל חדש בפופולריות של הנשיא בוש - רק 28% מכלל הציבור מרוצים ממנו - בא סקר "דיאלוג" ובישר ש-91% מאזרחי ישראל רוצים לשלוח את אהוד אולמרט הביתה. מי נכלל בתשעת האחוזים שעדיין מרוצים מכישוריו של אולמרט כמנהיג מדינת ישראל? כנראה חברי הקואליציה ובני משפחותיהם.
בוש, כמובן, מכהן במשטר נשיאותי המבטיח שימשיך להתגורר בבית הלבן עד ל-20 בינואר 2009, יום סיום כהונתו. התוצאה הנמוכה שקיבל בסקר האחרון זהה לזו שקיבל הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר ב-1979, בעת משבר הפלישה לשגרירות האמריקנית בטהרן. קרטר, כזכור, לא נבחר לכהונה נוספת ואיבד את הנשיאות ב-1980 לרונלד רייגן, המועמד הרפובליקני. גם ג'ורג' בוש האב "זכה" ל-28% פופולריות ב-1992, השנה האחרונה לכהונתו, ולאחריה הוחלף בביל קלינטון.
ההיסטוריה של הדורות האחרונים מראה שאחוז פופולריות נמוך בשנה-שנתיים לפני הבחירות הנשיאותיות מביא לאי בחירתו של הנשיא המכהן ולהחלפת הממשל. ג'ורג' בוש אינו יכול לרוץ בבחירות 2008 היות והחוקה מגבילה אותו לשתי כהונות, אך המועמדים הרפובליקנים שהודיעו כבר על כוונתם להתמודד בפריימריז מודעים לעובדה שאחד הפירושים לפופולריות הנמוכה של בוש הוא שהעם עייף כבר מבוש וממפלגתם. מה לזה ולאולמרט?
במשטר פרלמנטרי מובטחות ארבע שנות כהונה לראש ממשלה רק במקרה הנדיר שבו מפלגתו זוכה ביותר ממחצית המושבים בכנסת. אולמרט, להוותו, אינו יכול לטעון ללוקסוס הזה. כראש ממשלת קואליציה תלויה כהונתו בגחמות חברי הקואליציה, וכל הצבעת אי-אמון יכולה להביא לסיומה - וכן לסיומן של ההטבות למיניהן בהן מתחלקים חברי הקואליציה.
נוסחת ההישרדות הקואליציונית קשורה, אם כך, פחות במה שטוב לאומה ויותר בחשיבות שמייחס השר א' או סגן-השר ב' לשימוש במכונית הוולוו העומדת לרשותו כל עוד הוא ממשיך לשרת. כשהנשיא בוש מתעלם מכך ש-72% מהציבור אינם מרוצים ממנו ומהכיוון אליו הוא מוביל את ארה"ב, הוא משתמש בגיבוי שהחוקה האמריקנית נותנת לו. הגיבוי היחיד שניתן בארצנו לראש ממשלה שסר חינו בא מיכולתו למנוע עריקת חברי קואליציה, והשבועות הבאים יגלו אם אהוד אולמרט מסוגל להחזיק את הקואליציה על כנה.
זה לא יהא קל. בנוסף לדוח הביניים של ועדת וינוגרד, שהצביע על כשלון ההנהגה הישראלית בראשות אולמרט במלחמת לבנון השנייה, טופחות עתה על פניו שערוריות נדל"ן שבעבר, בימים תמימים יותר, נקראו בשם שוחד, חד וחלק.
פינת הטוקבקיסט
אופיר מעיר על דוח וינוגרד: "כבר מזמן היה צריך להעמיד את חיזבTללה על מקומו ולהראות לו מאין משתין הדג. וחבל שלא עשו זאת קודם. כך היו חוסכים קורבנות רבים וכן היינו חוסכים את החטיפה האחרונה. אך מדינה וממשלה שרואים איך הגולם הולך וגודל לממדים מפלצתיים, או אותו ברק שברח... או אותו אריק "הגיבור" שלא העז להתעסק עם החיזבללה...
"אותו צה"ל שבמקום להכין עצמו למלחמה הבאה העדיף לשלוח ילדים בני 18 להתבוסס במחנות פליטים... אותו פרץ שלא הבין מימינו או משמאלו כיצד מתנהלת מלחמה... אותו דן חלוץ שחשב שצה"ל זה חיל האוויר בלבד...
"הם הם חייבים לתת את הדין. לא על יציאה למלחמה, אלא על ניהול כושל, על אי הכנת צה"ל למלחמה ועל הזנחה פושעת."
