חג השבועות הינו אחד משלוש רגלים יחד עם סוכות ופסח.
1) זהו החג היחיד שאין לו קיבוע של תאריך לפי לוח השנה בתורה אלא קיבוע הלכתי בלבד.
לפי המקרא, רגלים - הכוונה למועדים, או פעמים בהם התורה מצווה לעלות לראות ולהיראות בבית המקדש בירושלים.
במסכת חגיגה, בסדר מועד, במשנה: ישנה מחלוקת בשאלה מי חייב לעלות לירושלים, וזו הלשון: "הכל חיבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטמטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משחררים, החגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית: דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית, שנאמר: 'שלש רגלים'."
והינה לנו סיבה לחוג. העליה לירושלים בסוף העומר והקרבת הקורבן.
2) סיבה נוספת קשורה במועד הקורבן עצמו:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יום, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.ויקרא כ"ג (פרשת אמור). כלומר, ישמו ציווי לספור שבעה שבועות ממחרת המועד שהם חמישים (50) ימים בסה"כ, ומכאן שם החג 'שבועות'. גם בעניין זה פרצה מחלוקת בימי בית שני בעניין פירוש המילים: "ממחרת השבת = ממחרת יום טוב", לפי חז"ל הכוונה ליום טוב הראשון של פסח. אחרים סברו 'ממחרת השבת' כמחרת שבת בה החלה בחג הפסח, כלומר לספור לא מחג ראשון של פסח אלא מהשבת שאחרי החג הראשון.
יום הנפת העומר (אמת מידה לפיה זובחים) שבפסח, נתפס כמועד 'החל חרמש בקמה' תחילתו של חג הקציר. עד יום זה אסור לאכול מין התבואה החדשה. החג הראשון של השעורה וכפי שראינו לפי חז"ל נקבע ליום טוב ראשון לפסח, הזמן בו מודים על גשמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ממנו יש לספור 50 ימים עד לחג קציר החיטה הוא חג שבועות, חג ההודיה. מיום זה החלו בהבאת הביכורים למקדש מ"שבעת המינים" שהשתבחה בהם הארץ. את החיטה הראשונה יש כמובן להעלות מנחה לבית המקדש, ומכאן השם חג הביכורים = הראשונים.
3) סיבה שלישית נודעת לנו כחג מתן תורה.
כבר אמרנו שאין לשבועת קיבוע מדאורייתא אלא שנעשה בידי חז"ל. אלה האחרונים קבעו את מועד תחילת הקציר לט"ז בניסן יום לאחר יום טוב של פסח מטעמי חקלאות והפכו את פסח ושבועות לרצף אחד, בין שני הרגלים הללו מקשרים עתה אותם שבעה שבועות של ספירה, וכך נוצרה זיקה של התכוננות והתקדמות מחג האביב אל חג הקציר.
בסוגיית זמן מתן התורה דיברו חכמים בנפרד ובלי קשר לחג השבועות בזמנים אחרים ובמסכתות שונות: למעשה זהו חג נוסף או שמחה נוספת שאנו חוגגים באותו ה'מועד' מסיבות שונות!
כך, למעשה, לסיבה החקלאית של חג הקציר נאספה סיבה היסטורית יהודית: מתן תורה.
קריאת המגילה: הקריאה במגילת רות באה להראות שהתורה מהר סיני ניתנה בקושי ובייסורים, ולא לאחר יד, כמשל לקשיים והייסורים הרבים שעברה רות עד גיורה.
בנוסף: יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך הוא בשבועות, והרי שהוא צאצא לרות המואביה ובועז.
מגילת רות נפתחת בתיאור קורות משפחתו של אלימלך מבית לחם יהודה: בעקבות רעב בארץ. רות כלתו של אלימלך עוברת למואב. במואב פוקדת את המשפחה טרגדיה: מת האב, אלימלך, כך מתים שני הבנים. נעמי נשארת עם שתי כלותיה המואביות – רות ועורפה. בינתיים הסתיים הרעב בארץ יהודה, ונעמי הקשישה מחליטה לחזור לארץ. רות מתעקשת, ואומרת לנעמי: "עמך – עמי ואלוהיך – אלוהי". וחוזרת איתה.
וכך מגיעות נעמי ורות ליהודה – אלמנות, עניות וחסרות כול. רות מגיעה לשדה של בועז, קרוב משפחה של נעמי, איש נכבד ובעל נכסים. בועז רואה את רות בין המלקטים בשדה, והיא מוצאת חן בעיניו. הוא מבקש לדעת עליה ועל משפחתה, וכשהוא שומע את מה שעשתה למען חמותה, נעמי, הוא מחליט להעניק לה יחס מיוחד.
נעמי שומעת מרות על המפגש עם בועז, ומציעה לה להתלבש יפה ולהתקשט, לרדת אל הגורן ולחכות עד שבועז, הנמצא בגורן, ילך לישון. כמו במגילות: בועז מחליט לגאול את רות ולשאת אותה לאישה, ורות יולדת לו את עובד לימים סבו של דוד המלך.
ספירת העומר מדוע:
בשעה שאמר להם משה: תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג' י"ב), אמרו לו ישראל: משה רבינו אימתי עבודה זו?
אמר להם: לסוף חמישים יום. והיו מונין כל אחר ואחד לעצמו.
מכאן קבעו חכמים לספירת העומר (מובא בר"ן סוף פסחים).
הסיבה העיקרית לספירה הוא לחבר את חג הפסח עם עצרת שהוא חג השבועות.
טעם אחר:
מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו, והיו מפוזרים כל אחד בגורנו. צוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עליותם לרגל (אבודרהם).
מדוע אין חוגגים בעומר:
הטעם העיקרי לכך נעוץ במותם טרם עת במגיפה, של תלמידי רבי עקיבה אשר נענשו בגין שנאת חינם, 12,000 זוגות של תלמידים חכמים שמרוב שעסוקים באבלות עליהם, לא נוהגים אחרים להינשא בימים אלה. כן גם איסור הגילוח והתספורת מקורם במנהגי האבלות היהודית, ובהוראת רבנן.
היום השלושים ושלושה בספירת העומר (י"ח באייר). ביום זה מפסיקים את מנהגי האבלות (לנוהגים כן) של ימי הספירה, חוגגים נישואין, מדליקים מדורות, מסתפרים בתוך ימי העומר.
הטעם לכך נעוץ בספירות קדומות שונות, שכן חלק ספרו את המגיפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבה עד ל"ג בעומר ולא מ"ח לו, כלומר: שנגמרה חמישה עשר(15) ימים קודם.
הרב אבן הירחי אומר:
"שמעתי בשם ר' זרחיה הלוי מגירונדה, שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא – פלגא. כדתנן שואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא - ט"ו יום קודם העצרת, וזהו ל"ג בעומר" (המנהיג צ"א).
סיבה נוספת נעוצה בתורת הנסתר שגילה רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי): לפי המקובלים, ל"ג בעומר הוא יומא הלולא של ר"ש בן יוחאי, כי באותו יום גילה סודותיו לתלמידיו לפני פטירתו (זוהר ח"ג רצ"א. רצ"ו:).
