"כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים"

העיתונאי הוותיק מרדכי (מוטי) גילת ונציגי העיתון ידיעות אחרונות הגיעו אתמול לדיון ראשון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לאחר שתהליך הגישור ביניהם נכשל. גילת, שהועסק ב"ידיעות" במשך 32 שנה וכיום עובד ב"ישראל היום", תובע מהעיתון פיצויים והפרשי שכר בסך 1.7 מיליון שקלים. לטענתו, הוא נאלץ לעזוב את "ידיעות" עקב פגיעה בתנאי העסקתו ולאחר שראשי העיתון הגבילו את עבודתו העיתונאית מטעמים אינטרסנטיים. אתמול הסכימו הצדדים כי הפיצויים הנדונים במשפט יופחתו ל-260-700 אלף שקלים, לא כולל הסכום שצבר גילת בקופות הגמל. סכומים אלה עלו בהליך הגישור, ונראה כי אף שזה נכשל והעניין הועבר לבית המשפט, הן העיתון והן גילת מעוניינים לסיים את הפרשה בפשרה מהירה. השופטת חנה טרכטינגוט קבעה כי מחר יתקיים דיון נוסף בעניין, שבו תכריע מה יהיה סכום הפיצוי שיקבל גילת מ"ידיעות". כתב התביעה וכתב ההגנה שמנגד, המובאים כאן, חושפים את טענותיו של גילת על פגיעה בעבודתו העיתונאית ואת טענת "ידיעות" כי גילת הוא זה שחייב לעיתון כסף - ואף לקח חומרים ארכיוניים מהמערכת ללא אישור.

"מאמרים נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים"

גילת טוען כי עזב את העיתון מפני שהבעלים, ארנון (נוני) מוזס, סירב לפרסם כתבות שלו שחשפו עוולות שלטוניות או שחיתויות - או ביקש לקצר את הכתבות שלו ולהשמיט מהן חלק מהתכנים. "עזבתי משום שלא יכולתי לשאת יותר את הפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי שלי", מצהיר גילת. "פרשיות אהוד אולמרט וחיים רמון - שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס - גרמו לעימותים קשים ביני לבינו ולדחיקתי הסופית החוצה. מאמרים שלי נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים ועמודי החדשות נחסמו בפני בניגוד לדפוס העבודה בעבר. הדבר פגע אנושות במעמדי המקצועי ובנורמות העיתונאיות הבסיסיות". גילת מוסיף כי "הלחצים מבית היו קשים מאלה החיצוניים. כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, אפילו עיתונאי ותיק ומנוסה כמוני מרים ידיים". אחד הנספחים לתביעה הוא מכתב ששלח גילת למוזס, ועיקריו מובאים כאן. גילת מתאר את נקודת השבר האחרונה שגרמה לו לעזוב את העיתון. הוא מספר כי בראשית אוגוסט 2007 הגיע אליו מידע רגיש שלפיו פרקליט המדינה עתיד לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. לאכזבתו של גילת הנושא לא נהפך לכותרת ראשית, והעיתון נפתח לבסוף בכותרת "חגיגת קניות - עלייה חדה במכירת מוצרי חשמל, מדיחי כלים, מייבשי כביסה, אופנועים ומכוניות". גילת כותב כי עקב האירוע שלח לעורך העיתון שילה דה בר מכתב, שבו שאל: "האמנם 'ידיעות אחרונות' איבד את הטיפות האחרונות של הבושה והכבוד המקצועי?" - וקרא לדה בר לתקן את העוול. גילת טוען כי "תשובת דה בר העבירה מסר ברור: אתה מחוק ב'ידיעות', אין לך מה לחפש בעיתון. אחד משיאי הציניות בפרשה נמצא באותו מכתב של העורך אלי, שבו הציע לי 'להביא תחקירים שירעידו את אמות הסיפים ויגררו גל תגובות והד ציבורי. תחקירים שישנו את המציאות ויתקנו עולם'. ועוד כותב דה בר: 'עסוק פחות בדגי רקק, שכבר מוטלים על גבם הפוכים. איפה התחקיר שיפיל ממשלה'"? גילת מציין בתצהירו כי "'ידיעות אחרונות' - שהגן על שר אוצר מושחת, על ראש ממשלה מושחת ועל נבחרי ציבור אחרים הקשורים עם עבריינים - מזמין ממני תחקיר שיפיל ממשלה? עד לאן יכולה העמדת הפנים הזאת להגיע? איך לא רעדה היד לעורך שכתב את דבר השקר הזה? למוזס הפתרונים. מה נשאר לי לעשות אחרי מכתב כזה? להיפרד לשלום. מה היה עלי לעשות כשהעורך הציג אותי כדייג של דגי רקק שכבר הפוכים על גבם? להחזיר את המפתחות. זה מה שעשיתי".

"כגנב באישון לילה"

ידיעות אחרונות הגיש לבית המשפט כתב הגנה בגין תביעת גילת, וכן תביעה שכנגד בגובה מיליון שקלים, שמאשימה את גילת בלקיחת חומרי הארכיון שלו ממחסן העיתון ללא רשות ובשימוש בחומרים אלה לטובת פרסומים ב"ישראל היום". בכתב ההגנה כותבים עורכי הדין של "ידיעות" כי "מדובר בתביעה מופרכת והזויה, המוגשת בלא צל של ספק על-מנת לסחוט כספים מן הנתבעת ללא הצדקה וללא בסיס עובדתי או משפטי". בכתב ההגנה נכתב כי "התובע בחר להתפטר מעבודתו בעיתון. חרף התפטרותו מיוזמתו, מן הסתם לאור הצעת עבודה שקיבל מעיתון מתחרה שבו החל לעבוד באופן מיידי לאחר סיום עבודתו 'בידיעות', רקח התובע סיפור אלף לילה ולילה בדבר השתקת פיות כביכול ובדבר פגיעות מתמשכות שנעשו לו כביכול במשך שנים". בכתב ההגנה נטען כי תצהירו של גילת מסולף ומעוות, כי אין שחר לטענות שהתפטר בגין פגיעה בחופש הביטוי שלו - וכי במשך השנים קיבל תשלומים העולים במאות אלפי שקלים על אלה שלהם היה זכאי. לפי כתב ההגנה, "בשנים האחרונות לעבודת גילת חלה ירידה - שלא לומר נסיגה של ממש - בביצועיו העיתונאיים, שהובילה לביקורת כלפיו ולדרישה ממנו לייצר חומרים חדשים וליזום תחקירים, דרישה שהתובע ניסה לחמוק ממנה. התובע אינו מגלה לבית המשפט כי לעורכים הייתה ביקורת נמשכת לגביו, שנבעה מכך שבשנים האחרונות חלה ירידה של ממש בתפוקתו ובכמות ואיכות התחקירים שהצליח להשלים. במקום לעסוק בתחקירים, החליט התובע באופן חד-צדדי ובלתי מוסכם לכותב כתבות שבהן ממובלטת בעיקר דעתו האישית. עורכי העיתון לא הסכימו לדבר ודרשו ממנו פעם אחר פעם להתרכז בתחום התחקירים, אך התובע לא שעה לדרישות אלה". בכתב התביעה שכנגד שהגיש ידיעות אחרונות נטען כי בזמן שעבד בעיתון צבר גילת אלפי הקלטות ותמלילים משיחות שערך עם מקורות. חומרים אלה נשמרו בשטח מגודר ונעול בתוך מחסן ידיעות אחרונות. רק בידיו של גילת היה מפתח למתחם, והוא היה היחד שהורשה להיכנס אליו. בתביעה שכנגד נטען כי "לאחר סיום עבודתו של גילת התגלה בבדיקה אקראית כי השטח המגודר, שגודלו כגודל חדר, נוקה לחלוטין - וכל אלפי הקלטות והחומר הרב שהיה בו נעלמו כלא היו. כגנב באישון לילה וללא בקשת רשות הוצא כל החומר האמור, שאין חולק על כך שהוא רכוש 'ידיעות אחרונות'. מדובר בכמות חומר רבה, שנדרשים עשרות רבות של ארגזים כדי לקחת אותה, וזו הייתה ללא ספק פעולה מתוכננת שבוצעה במשך זמן ניכר". כמו-כן מצוין בתביעה שכנגד כי "עם סיום עבודתו של גילת ותחילת עבודתו בעיתון המתחרה הופיעו בו פרסומים המבוססים על חומרים שנאספו בעת שגילת עבד ב'ידיעות'". מגילת, ידיעות אחרונות וארנון מוזס לא התקבלה תגובה.

"בשנים האחרונות צימצמת את יכולתי לעבוד - ישירות או באמצעות העורכים הכפופים אליך"

לתביעתו של גילת נגד ידיעות אחרונות צורף מכתב שהעביר בינואר 2007 למו"ל העיתון, ארנון (נוני) מוזס. "התלבטתי אם לכתוב לך", כותב גילת. "הרי מאחורינו שעות של שיחות על רמתו המידרדרת של העיתון; על חוסר המקצועיות והשרלטנות בטיפול בכתבות, בידיעות ובכותרות; על העובדה שהעיתון מסתיר את הישגיו המתמעטים ומצניע סיפורים בלעדיים - לעתים בגין חובבנות מקצועית, לעתים בגין מניעים זרים". "כבר שנים אני מתריע בפניך ש'ידיעות' מתקרב לדרך שאותה עבר עיתון אחר), ששם השתלטו הצנזורה הפנימית והשחיתות על התכנים ועקרו את שיני כלב השמירה. ברור לכל שבגלל סילוק רוב העיתונאים והעורכים הטובים ממעריב וניהול העיתון על-פי גחמות המו"ל, העיתון הולך ומתרסק - לא האינטרנט הורג אותו. "בשנים האחרונות הלכת וצימצמת את יכולתי לעבוד - בין אם ישירות, או באמצעות העורכים הכפופים אליך. זה התחיל בחניקת תחקירים חשובים שנגעו לצמרת המדינה ונמשך בכתבות רגילות שהעורכים העדיפו לא להבליטן כי לא ידעו אם פרסומן ירגיז אותך או לא (...) אישרת לי באדיבותך שאכן נאסר על עורכי הדסק להזמין ממני טורים לעמודי החדשות בנושאים שאני בקי בהם (...) אתה מבקש בעצם ליטול ממני את חופש הביטוי. הסיבה לגרסתך: 'יש לך אג'נדה פרטית של שמירת חוק. היא לא מקובלת עלי'". מארנון מוזס לא התקבלה תגובה.

"ב’ידיעות אחרונות’ לא קיבלנו, התחקירנים, את הגיבוי הנדרש כדי לבצע עבודה עיתונאית חוקרת"

גידי וייץ, תחקירן ידיעות אחרונות בעבר שכיום מועסק בעיתון הארץ, הגיש תצהיר לבית המשפט התומך בתביעתו של מרדכי גילת נגד מעסיקם המשותף לשעבר. בתצהירו כותב וייץ כי לפני שחתם על חוזה עם העיתון שאל את עורכת מוסף "7 ימים" דאז, רותי יובל, מה מידת החופש בידיעות אחרונות. לדבריו, נענה כי אין נושא שהוא מחוץ לתחום, למעט משפחת מוזס הרחבה. וייץ כותב כי "לצערי ב'ידיעות אחרונות' לא קיבלנו, התחקירנים, את הגיבוי הנדרש כדי לבצע עבודה עיתונאית חוקרת". לדבריו, "כבר בשבועות הראשונים לעבודתי נתקלתי בקשיים של ממש. הקשיים היו יכולים להיות ברמז, באמירה מפורשת ובוויכוחים של ימים או בעיכוב של חודשים בפרסום ידיעה. לפעמים, אם הייתי מפרסם כתבה שחשפה שחיתות של איש ציבור כזה או אחר קיבלתי 'מקלחת', או שמושא הסיקור שלי קיבל 'כתבת פיצוי' המאירה אותו באור חיובי". וייץ מתאר מקרים שבהם לטענתו פרסומים נתקלו בבעיות מבית, כמו החוזה בין דודי אפל לגלעד שרון, שהבטיח לשרון סכומי כסף גדולים וכן קלטות וידיאו שתיארו את גלעד ועומרי שרון עוסקים בפעילות החשודה כפלילית. לדברי וייץ, "התחושה שלנו העיתונאים הייתה שאנחנו עושים משהו אסור. חשנו תחושת חרדה כמי שמהלך על הקצה וייתכן שכתבה זו תביא את סופך בעיתון".

"תחקירים העסיקו את גילת פחות, וכתיבתו הפובליציסטית מיושנת"

עורך ידיעות אחרונות, שילה דה בר, הגיש ביום חמישי תצהיר לבית המשפט בתגובה לתביעתו של מרדכי גילת נגד העיתון. דה בר כותב כי בעוד שבעבר הכיר את גילת כעיתונאי מוביל, חרוץ והישגי, החל ב-2007 פגש גילת שונה: "תחקירים העסיקו אותו הרבה פחות". בתוך כך, כותב דה בר כי, "לא הכרתי בכישרונו בכתיבת מאמרים פובלציסטיים". לדבריו, "כתיבתו הפובליציסטית של גילת מגושמת, אלימה, נטולת דמיון והומור, מיושנת וחוזרת על עצמה". בנוגע להתערבות בתכנים כותב דה בר: "אין בכוונתי להתייחס לכל הדוגמאות (שגילת מעלה; א"ב), בעיקר משום שאיני מכיר את הפרטים בקשר לכולן". דה בר מתייחס לכמה מקרים, בהם פרשת האי היווני, שגילת טען כי לא הופעיה על שער המוסף בעקבות התערבות ארנון מוזס. דה בר טוען כי "הפרשה זכתה לחשיפה בולטת. הסיפור פורסם בכותרת ענק בעמוד הראשון ובהרחבה בעמודים 2-4". על טענת גילת בדבר סתימת פיות והצרת צעדים כותב דה בר כי עורך העיתון הוא האוטוריטה המקצועית, וכי "עמדת גילת מופרכת, שלא לומר פרנואידית".