"צא וחשוב: מי הם צרכני התרופות המזוייפות? מי מוכן לשלם מכיסו אם יכול לקבל תרופה בעלת איכות גבוהה יותר ואשר אינה מזוייפת, ובסבסוד הקופה? האם ביניהם כאלה המעדיפים לרכוש התרופה בסתר שכן יש בה להגביר אונם המיני ואינם מעוניינים שזה יתגלה ברבים אף שרופא המשפחה חב בחובת חסיון למטופליו? או שמא ביניהם בני נוער שנאסר על רופאיהם לרשום להם תרופות אלה? או שמא ביניהם חלילה אנשים מבוגרים מעל גיל 65 או חולים הסובלים בליבם או מיתר לחץ דם וכדומה, כאלה שהרופאים אליהם פנו דחו אותם, או אלו היודעים כי ידחו? בסופו של דבר, למוכר התרופה המזוייפת, כמו הנאשם שבפני, לא חשובה הסיבה אלא הרווח הכלכלי. כמוהו כמוכר הסמים המסוכנים, שלנגד עיניו אך ורק "לעשות כסף קל" תוך התעלמות מוחלטת מתוצאת התנהגותו העבריינית ומהפגיעה שפוגע באחר". כך קבעה (יום ב', 19.04.10 ), שופטת בית משפט השלום באשדוד,
רובין לביא, במסגרת הליך פלילי אשר התנהל כנגד רוני בנימין, אשר נאשם בהפצת כדורי ויאגרה.
באותה פרשה הודה והורשע הנאשם, רוני בנימין, במסגרת הסדר טיעון, בכך שבמהלך שנת 2005 החזיק גלולות מסוג ויאגרה אשר יוצרו על-ידי היצרן ואשר היו מסומנות בסימני המסחר הגנובים CIALIS ו- PFIZER, שלא על-ידי בעל הסימן, ללא רשות בעל הסימן ובאופן העלול להטעות, ומכרן ללקוחות שונים תמורת תשלום, תוך ידיעה כי הן מסכנות בריאות הצורכים אותן. כן הואשם הנאשם בכך שביום 15.02.05 החזיק ברכבו 385 גלולות מפרות מסוג ויאגרה ו-287 גלולות מפרות מסוג סיאליס, באופן העלול להטעות, תוך ידיעה שהן מזויפות, ובכוונה למכרן, ובכך שיווק תכשירים שלא באמצעות בית מרקחת או מוסד מוכר, עסק בהפצה של תרופות מפרות ללא רשות בעל הסימן, מכר תרופות בדרך רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם, ותוך עבירה על פקודת סימני המסחר. סנגורו של הנאשם ביקש להמנע מעונש מאסר, וזאת משום שהנאשם נדון בעבר בגין עבירות דומות, והתביעה הייתה יכולה לצרף את אישומו זה האחרון לאישומים הקודמים ולבקש הטלת עונש חופף ולא מצטבר.
"סיכון ממשי לחיים"
השופטת לביא ציינה את עברו הפלילי המכביד של הנאשם כמו גם את סכנת החיים הטמונה בהפצת גלולות מסוג 'ויאגרה' ללא מרשם רופא, שכן טרם נטילת תרופה זו חייב המטופל לעבור בדיקה רפואית מקיפה על-מנת לוודא שהטיפול מתאים לו וכי אינו סובל מבעיות קרדיולוגיות, וכי נטילת הגלולה על-ידי מטופלים חולי-לב עלולה לסכן את חייהם. גם מי שאינם חולים עלולים ללקות בתופעות לוואי קשות מעצם נטילת התרופה. כשלכל אלו מצטרפים אי-פיקוח על תנאי האחסון, האריזה וההובלה - הסיכון לחיים רק עולה ועולה בעקבות נטילת התרופה הלא מורשית.
"נסיבות חייו המשפחתיות של הנאשם לא היו קלות"
מתסקיר שירות המבחן עלה כי הנאשם הוא בן 48, גרוש בשנית, אב לארבעה בגילאים שבין 2 ל-24, ומתגורר כיום עם בת זוגתו השניה. הוא בעל 11 שנות לימוד, אינו עובד, מתקיים משנת 2002 מקצבת אבטחת הכנסה, וחייב כספים רבים דרך ההוצל"פ. לדבריו, למרות שנעצר שלוש פעמים בעבר בגין ביצוע עבירות דומות, הוא המשיך לעסוק בכך בשל המניע הכספי. לאור זאת מבקש הנאשם כי יושת עליו מאסר על תנאי.
פרקליטות המדינה מאידך מדגישה את סיכון חיי האדם אשר היה טמון בפעילות הנאשם, ואת עשיית הרווח הכספי על חשבון בריאות הציבור, והן את האספקט של הפגיעה בזכות הקניין הרוחני ובמסחר עם מדינות העולם שחתמו על אמנות שונות שמטרתן להבטיח כי גם מדינת ישראל תפעל להגן על זכויות קניין מוגנות בדיוק כפי שמצפה שאלו יגנו על זכויות מוגנות שלה.
"מי שמתעלם מבריאות הציבור אינו ראוי להתחשבות"
השופטת לביא מציינת כי סוג האוכלוסיה הפונה לרכוש תרופות ויאגרה מזויפות נמנה עם אותם מטופלים אשר מתביישים לפנות לרופא שלהם או שמפאת מצב בריאותם יודעים כי לא יקבלו מרשם לויאגרה ובכל זאת רוצים לשפר את חיי-המין שלהם, אולם לנאשם לא אכפת מהן נסיבותיהם של מי שהגיעו לפתחו, כל עוד הוא עושה כסף קל ו"מי שמתעלם מהפגיעה האפשרית לשלומו ובריאותו של הציבור אך ורק על-מנת לעשות לעצמו ולביתו- אינו זכאי לצפות להתחשבות בו, קשות כפי שתהיינה נסיבותיו האישיות". השופטת לביא משבחת את פרקליטות המדינה אשר לא הסתפקה באישום בגין "הפרת סימני מסחר" אלא גילמה בכתב האישום גם את הפסול המוסרי במעשיו של הנאשם והכלילה בכתב האישום סעיפי אישום הן מכוח חוק העונשין והן מכוח פקודת הרוקחים: "העונש הראוי במקרה זה הינו עונש מאסר, לריצוי בכלא, לתקופה ארוכה וקנס כספי גבוה" - מסכמת השופטת את דבריה.
"חבל שהפרקליטות השתהתה בהגשת כתב האישום"
השופטת לביא מציינת כי ככל שחולף זמן מביצוע העבירות עד להגשת כתב האישום, כך יש לבטא זאת בגזר הדין, ומצרה בשל כך על האיטיות (גם אם לא באשמתה) שבעבודת הפרקליטות:
"למותר לציין כי בעת גזירת הדין יש צורך בהלימה בין מועד ביצועה של העבירה לבין מועד ריצוי העונש, ולכן ככל שחל עכוב בהגשת כתב האישום, כך מרחיקה התביעה במו ידיה את מועד גזירת הדין ומשפיעה בכך על יכולת בית המשפט להטיל ענישה שהיא הראויה לחומרת המקרה. חבל שהפרקליטות אינה מאמצת נהלי העבודה המחמירים של התביעה המשטרתית, שלמרות שאף היא עמוסה לעייפה תיקים, חלקם סבוכים וקשים, ולמרות שאף היא מתוקננת במספר תקנים שאינו תואם העומס המוטל עליה, הרי היא עומדת במועדי הגשה קרובים בהרבה מהנהוג בפרקליטות".
בנסיבות אלו מוצאת השופטת לנכון להטיל על הנאשם עונש מאסר בן שישה חודשים, לרבות מאסר על תנאי בן 12 חודשים וזאת אם יעבור עבירה דומה בתוך שלוש שנים. עקב מצבו הכלכלי של הנאשם, נמנעת השופטת מלהטיל עליו לפצות את הקורבנות, אולם היא מטילה עליו קנס בסך של 15,000 ש"ח (או 200 ימי מאסר תמורתו). עם זאת, לאור בקשת הסנגור עוכב ביצוע העונש ב-45 יום וזאת בכדי שהנאשם יוכל להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ובך הסיפור תם, אך לא נשלם (ראה ערך גזר דינה של הערכאה הבאה). לאור מצבו הכלכלי הרעוע של הנאשם הסכימה השופטת להתנות את עיכוב ההליכים בהפקת סכום של 500(!) ש"ח, וזאת לאחר והסכום בן 2000 ש"ח היה גבוה מידי לנאשם, והוא ביקשו לשלמו בתשלומים.