כך מזכה השופטת דבורה ברלינר לא מעט עברייני צווארון לבן

נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דבורה ברלינר, נעה באי נוחות בכיסאה בעוד המערער שוטח בפניה את תחנוניו: "בחיים שלי לא הייתי בבית סוהר. אני לא יודע מה זה. איך קובעים שאני אלכוהוליסט? כבודה, אני מבקש ממך". ברלינר לא ענתה. האיש, שהורשע בתקיפת בת זוגו ונגזרו עליו עבודות שירות, עירער על קביעת מומחה כי הוא אינו כשיר לבצע עבודות שירות ולכן עליו לרצות עונש מאסר. כבר בתחילת הדיון הביעה ברלינר מורת רוח מהתנהגותם של המערער ושל בא כוחו. "זו הישיבה השמינית. לפעמים המערער לא הגיע ולפעמים סניגורו. הרושם הכללי שנוצר הוא שהמערער מזלזל בהליכים ובבית המשפט. ספק אם הוא ראוי להזדמנות נוספת בשל התנהגותו". את המשך הדיון היא ניהלה באותה ענייניות ותמציתיות. "כבודה, אני מבקש. תנו לי להיפרד מהילדים", המשיך האיש בתחינותיו. ברלינר עילעלה בדפים שעל שולחנה, ביקשה מהקלדנית לבצע תיקון ברישום הדיון וסיכמה את הישיבה. "זהו. זה סגור. סיימנו את התיק. תודה". לשוטרי שירות בתי הסוהר הורתה ללוות את האיש החוצה מהאולם. בהמשך אותו יום דיונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, דן הרכב שופטים בראשות ברלינר בערעור שהגישה הפרקליטות על ביטול הרשעה של צעיר בתקיפת שוטר. ברלינר נזפה בפרקליטות על שגרמה לצעיר להודות בעובדות שנמחקו מכתב האישום כחלק מהסדר טיעון. "בפעם ה-3,500, תמחקו את העובדות מכתב האישום אם מחקתם את האישומים שאתם מייחסים לו", נזפה בפרקליטי המדינה, שהשיבו לשלושת השופטים "אתם צודקים". ברלינר המשיכה במתקפה: "מה עוזר לי שאני צודקת? כמו כוסות רוח למת. אני מדברת על זה ומדברת, וההערה הזו תעזור לי בטח כמו שההערות הקודמות בעניין עזרו. התעייפתי מזה", אמרה. למרות הביקורת, קיבלו השופטים את הערעור והצעיר הורשע ונידון לחודשיים מאסר על תנאי. מלבד הקפדנות והענייניות שמפגינה ברלינר בדיונים, היא גם נחשבת לשופטת חרוצה במיוחד, בעלת ידענות משפטית ורוחב אופקים. אדם שעבד עמה הגדיר אותה "אדירה. שופטת מצוינת". לדבריו, "היא עושה הכל ביעילות, בסדר ובשקט. היא יושבת בהרכבי ערעורים באופן יוצא מן הכלל, מנהלת תיקים ביד רמה, לגוף העניין, בלי חיוכים. המשפט שלה הוא משפט צדק, היא לא עושה הנחות". ברלינר נחשבת לאחת הנשים החזקות במערכת המשפט הישראלית מאז מונתה לפני כשנה, במאי 2009, לאחד התפקידים הבכירים במערכת זו: נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית משפט זה הוא הגדול והעמוס ביותר בישראל מבחינת היקף התיקים האזרחיים והפליליים המתנהלים בו. מיצובה של תל אביב כמרכז המסחרי של ישראל הביא גם לכך שרוב התיקים הכלכליים המשמעותיים מתנקזים אליו. נראה כי נקודת התורפה של ברלינר כנשיאה היא היעדר ניסיון ניהולי מוכח. תפקיד הנשיאה של בית משפט מצריך עבודת ניהול וארגון רבה: ניתוב התיקים לשופטים, מעקב אחר ההספק שלהם ומתן מענה לצורכיהם, בדיקה של עבודת המזכירות והקלדניות, השגת תקציבים לשיפור סביבת העבודה ועוד. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מכנה את שיפור היעילות בבתי המשפט "המהפכה השקטה". כחלק מהמהפכה הזאת, מקפידים על שמיעת דיונים ברצף ועל סגירת תיקים סיטונית, במטרה להקל על העומס האדיר המוטל על השופטים ולהעניק לציבור המתדיינים צדק מהיר. בכיר במערכת טוען כלפי הנהלת בתי המשפט כי היה ראוי למנות לתפקיד נשיאת בית המשפט אדם בעל יכולת ניהולית וארגונית בדוקה. "מה לברלינר ולניהול? היא חסרת כריזמה. אני לא יודע מה היכולת שלה להשפיע על הנהלת בתי המשפט כדי להביא תקציב לבית המשפט, וזו אחת הבחינות החשובות של נשיא בית משפט". אדם אחר שעובד מול ברלינר באופן שוטף מצייר אותה כ"אדם קר ולא כריזמטי". לדבריו, "היא לא פוליטיקאית ולא תיתן צ'פחה לעובדים או לקולגות. היא לא יודעת לשווק את עצמה. אבל היא אשת עבודה. היא תמיד אומרת את האמת, ולא מורחת. יש לה המון רצון טוב. בבית המשפט היא כל הזמן מנסה לשפר ולתקן. עובדת המון מאחורי הקלעים". בבית המשפט יודעים לספר כי ברלינר נעזרת בחברת ייעוץ שאותה שכרה הנהלת בתי המשפט, כדי לקדם תהליכים באופן מואץ. בנוסף, היא עברה יחד עם נשיאי בית משפט אחרים סדנת ניהול ייחודית. ברלינר הנהיגה הליך התמקצעות של שופטים בבית המשפט, כך שכל שופט דן בתחום משפטי מסוים שבו הוא בקיא במיוחד. ברלינר, מדווחים בסביבתה, מאמינה כי שופט יעיל הרבה יותר כשהוא דן בתחום שבו הוא מתמצא ומתעניין. כל שופט מנה בפניה את התחומים שבהם הוא מעוניין להתמחות - דוגמת מקרקעין, מסים, או נזיקין - והיא משתדלת לנתב אליו תיקים בתחום ההתמחות שלו. למרות הביקורת על יכולות הניהול שלה, נראה שברלינר דווקא נהנית מהניהול לא פחות מהשיפוט. בפני מקורב הודתה בעבר כי "הניהול הוא דרך חשיבה שלא מוכרת לי. המחוזי בתל אביב הוא אימפריה, וכל הזמן יש בו דינמיות ורחשים". עוד ציינה, כי היא מתמודדת עם הבעיות בהצלחה. בכיר בהנהלת בתי המשפט קובע על סמך היכרות רבת שנים עמה כי ברלינר היתה יכולה להיות שופטת מעולה בבית המשפט העליון: "לא יושבים שם עכשיו אנשי רוח ומשפט מעולים כמו שמעון אגרנט, חיים כהן ומנחם אילון, ולכן היא בהחלט מתאימה לשם". המשפט הזה לא נאמר בחלל ריק. ברלינר, ששימשה חלק מהרכב השופטים בבית המשפט העליון, קיוותה לקבל כהונה של קבע - אבל לא נבחרה, לאחר שבדיוני הוועדה למינוי שופטים התקשו החברים להגיע להסכמה. מועמדותה אמורה היתה לעלות פעם נוספת, אך הוועדה היתה משותקת במשך זמן רב בשל הקרע בין נשיאת בית המשפט העליון ביניש לבין שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן. בין לבין, התפנה התפקיד של נשיא המחוזי בתל אביב, בעקבות פרישתו לגמלאות של השופט אורי גורן. ברלינר הציגה את מועמדותה וועדת איתור מקצועית בחרה בה. בפני קולגה היא הגדירה את התקופה בבית המשפט העליון כ"מקסימה ונהדרת", אך מיד הבהירה כי היא רואה בנשיאות המחוזי דבר גדול, סגירת מעגל במקום שממנו צמחה.

נחבאת אל הכלים

ברלינר, בת 63, מתגוררת בקריית אונו עם בעלה שלמה, מהנדס אלקטרוניקה שעובד בתחום ויש להם ארבעה ילדים. אחת מהן, עו"ד דפנה ברלינר, עובדת במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה בירושלים. היא גדלה כילדה בתל אביב, למדה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון ושני במשפטים, והתפתחה בעיר כמשפטנית. במהלך שנות ה-70 וה-80, במשך 12 שנה, עבדה כעורכת דין בפרקליטות מחוז תל אביב. מהפרקליטות פנתה לקריירת שיפוט, שהחלה לפני 26 שנה כשופטת בבית משפט השלום בתל אביב. ב-1991 מונתה כשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-2006 מונתה כשופטת במינוי זמני בבית המשפט העליון ולאחר תשעה חודשים שבה לכור מחצבתה. עיקר התמחותה המשפטית היא בדין הפלילי. כמי שעמדה בראש הרכב ערעורים פליליים, דנה ברלינר כמעט מדי יום בעבירות של אונס, גניבה, שוחד, תקיפה ובעבירות צווארון לבן. מבחינה תקשורתית ברלינר נחבאת אל הכלים. היא אמנם משתתפת בכנסים של לשכת עורכי הדין ומביעה את דעתה בפורומים משפטיים ובקרב חבריה השופטים, אך היא מעדיפה לעשות יותר ולדבר פחות. בשונה משופטים אחרים שמנסחים לעתים את החלטותיהם כך שיתפסו כותרות בתקשורת, ברלינר נוהגת באיפוק. את האפרוריות המופגנת שוברת ברלינר בחוג חבריה ומשפחתה. במסיבה שערכו השופטים לפני כשנה לרגל פרישתו של גורן, היא התגלתה כבעלת חוש הומור מפותח. היא כתבה מקאמה בחרוזים שבה תיארה את הווי בית המשפט. בשטף דיבורה המהיר אמרה "הבניין ברחוב ויצמן (הכוונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ה"ר) נראה עייף, מוזנח, לא מטופח / אך הוא לעולם לא נח. תמיד יש בו קהל, וכל ס"מ גועש / תמיד חסר בו משהו: עטים, קלדניות, דפים, ותמיד יאמרו לך 'תעלה עוד קומה או שתיים ותבקש' / עם משהו תמיד תצאו - נזיפה או ברכה".

פסיקה כלכלית שנויה במחלוקת

מלבד כתיבה בחרוזים, ברלינר אוהבת במיוחד את דיני ניירות הערך, מספרים מקורביה, מכיוון שהתחום חדש יחסית בפסיקת בתי המשפט בישראל ואפשר לקבוע בו הלכות ותקדימים. "זה תחום דינמי, חי, חורשים אותו מהלכה להלכה וניתן ליצור תקדימים חשובים", אמרה באחרונה ברלינר לעמית. עם זאת, דווקא בתחום זה מופנית כלפיה ביקורת נוקבת. בתחום הפלילי נחשבים תיקי ניירות הערך למורכבים ולסבוכים באופן מיוחד. בדרך כלל הנאשמים בביצוע העבירות הללו מתוחכמים מאוד, ומצליחים להסתיר ולטשטש את פעילותם הפלילית. במקרים שהם אינם פיקחים בעצמם, הם צברו בשוק ההון מספיק כסף כדי לשכור את מיטב המוחות המשפטיים כסניגורים. העבירות הנפוצות והמוכרות ביותר על חוקי ניירות הערך הן שימוש במידע פנים להפקת רווחים, הרצת מניות ואי דיווח על פרט מהותי בחברה בכוונה להטעות משקיעים. פרקליטות מיסוי וכלכלה במחוז תל אביב היא שאמונה על הגשת כתבי אישום בעבירות הכלכליות, ומרבית כתבי האישום בתחום מוגשים לבית המשפט בתל אביב. חלק מכתבי האישום הוגשו לבית משפט השלום בעיר, והגיעו לשולחנה של ברלינר כערעור על פסק הדין של השלום. אחרים נחתו היישר על שולחנה, והמשיכו לבית המשפט העליון כערעור על פסק דינה. ואולם פסקי דין רבים של ברלינר בתחום ניירות הערך התקבלו בשוק ההון ובאקדמיה בהרמות גבה, שאליהן התלוותה לעתים ביקורת נוקבת. לפני כחודשיים, בתום הליך משפטי שנמשך כ-15 שנה, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת דסק"ש (דיסקונט השקעות), שהפך פסק דין שנוי במחלוקת של ברלינר. שופטת בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה כתבה פסק דין בן כ-100 עמודים שבו הרשיעה את דסק"ש, את המנכ"ל לשעבר איש העסקים דב תדמור, את היועץ המשפטי עו"ד שלמה כהן ואת החשב לשעבר ג'ון בוק ב-18 עבירות דיווח בכוונה להטעות משקיע סביר. דסק"ש היא חברת אחזקות ציבורית, שנשלטת כיום על ידי אי.די.בי של נוחי דנקנר. האישומים נגעו לעבירות שהתרחשו ב-1995-1990, אז החזיקה דסק"ש ביותר מ-25% מהמניות של החברות הפרטיות ישקר, להבים ותפרון של משפחת ורטהיימר. על דסק"ש היה לכלול בדיווח שהגישה לרשויות הפיקוח גם את הדו"חות של חברות אלה. אלא שדסק"ש העבירה דו"חות מלאים שכללו את דו"חות החברות של ורטהיימר, רק לרשות ניירות ערך, ולא לבורסה ולרשם החברות. בתחילת שנות ה-90 הביעה משפחת ורטהיימר תרעומת על הצורך לפרסם את נתוניה ברבים. ב-1990 ביקשה דסק"ש מרשות ניירות ערך לפטור אותה מצירוף דו"חות החברות הפרטיות, אך הבקשה נדחתה. תדמור, בוק וכהן החליטו שלא לצרף את דו"חות החברות הפרטיות לדו"חות דסק"ש לבורסה ולרשם החברות, אלא רק לרשות - מתוך ידיעה שכך תימנע חשיפתם לציבור הרחב. השיטה שהם נקטו היתה צירוף מכתב לוואי לדו"ח שהועבר לרשות, שבו הובלעה פסקה שבה נאמר כי אליה בלבד מועברים גם דו"חות ישקר, להבים ותפרון. שופט בית משפט השלום בתל אביב, דוד רוזן, הרשיע את הנאשמים בעבירות והם עירערו לבית המשפט המחוזי. ברלינר, שישבה בראש ההרכב, זיכתה אותם בנובמבר 2004. היא כתבה כי "אי צירוף הדו"חות בפני עצמו אינו יכול להוכיח את הכוונה להטעות, והמשקיע לא הוטעה באשר לקיומם או להיעדרם של הדו"חות הכספיים של החברות". פעילים בשוק ההון הוכו בהלם. איך ייתכן זיכוי במצב שבו ברור כי מנהלים הסתירו בכוונה מידע מהותי שחובה עליהם לגלות? כיצד זה ישליך על התנהגות המנהלים מעתה? מה ייחשף בפני ציבור המשקיעים ומה יוסתר ממנו? גם באקדמיה סערו הרוחות. פרופ' עמיר ליכט, מומחה לדיני ניירות ערך מבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, פירסם בדצמבר 2004, חודש לאחר מתן פסק הדין של ברלינר, מאמר אקדמי שבו תקף את מסקנותיה. שש שנים לאחר מכן התקבלה עמדתו העקרונית בבית המשפט העליון. ליכט הראה כיצד פסק הדין של ברלינר החטיא את היעד המרכזי של דיני ניירות הערך, שהוא הזרמה תמידית של מידע מהותי על חברות ציבורית לשוק ההון. במאמרו כתב ליכט כי "השלכות פסק הדין של המחוזי, מעבר לתוצאתו המיידית, עשויות לעורר דאגה, ולא רק בלב אנשי אכיפת החוק. מבחינתם של אלה, אי הטלת אחריות פלילית על אישים בכירים נהפכה לעניין שבשגרה. זיכוי הנאשמים בפרשת דסק"ש צריך להדאיג במידה שווה את כל מי שעניין לו במשק ובשוק ההון בישראל, החל בבורסה לניירות ערך ובחברות הציבוריות, וכלה באחרון בעלי המניות בהן". כיום טוען ליכט כי "כמה פסקי דין של הנשיאה ברלינר בעניינים של דיני ניירות ערך מעוררים קושי, ולדעתי הם שגויים". פסק דינה בעניין דסק"ש, הוא מסביר, בעייתי במיוחד - משום שניתן לאחר שפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, מפי הנשיא בדימוס אהרן ברק, קבעה לגבי ישקר כי דו"חותיה מהותיים ומצריכים גילוי למשקיעים בשוק ההון. ליכט מתאר את האבסורד, לשיטתו: "הנימוק המקומם ביותר הוא הטענה שלה כי היעדר הדו"חות של ישקר היה ברור ולכן לא הטעה את המשקיעים, אבל לפי ההיגיון הזה חברה יכולה להימנע מפרסום דו"חות שנתיים בהצהרה כי 'השנה איננו מפרסמים דו"חות שנתיים'. נדמה שלשיטת ברלינר, איש לא יוכל לטעון שטעה לחשוב שיש דו"חות". בית המשפט העליון שינה את החלטתה של ברלינר. ראש ההרכב, השופטת אילה פרוקצ'יה, קבעה בהכרעת הדין כי תדמור, כהן ובוק ידעו על חובתם המשפטית לצרף לדיווחיהם את דו"חות החברות של ורטהיימר, "ולא שררה מבחינתם כל עמימות במצב המשפטי המחייב. הנאשמים, ותדמור בראשם, ידעו על קיומו של האיסור הפלילי להגיש דיווח מקוטע וחסר, ותיכננו את צעדיהם בתחכום רב כדי לעקוף את האיסור". לפני כחודש הטילה פרוקצ'יה עונשים קלים יחסית על המעורבים. על חברת דסק"ש הוטל קנס כספי בסך 800 אלף שקל; על דב תדמור, המנהל לשעבר, הוטלו 20 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 600 אלף שקל; על היועץ המשפטי לשעבר, עו"ד שלמה כהן, הוטלו 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 250 אלף שקל; ועל ג'ון בוק, החשב לשעבר, הוטלו 14 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי של 350 אלף שקל. בנוסף, נקבע כי תדמור, בוק וכהן מנועים מלכהן כדירקטורים בחברות ציבוריות למשך חמש שנים ממועד מתן פסק הדין. על אף שהשופטת פרוקצ'יה הפכה את החלטתה בפרשת דסק"ש, אמרה באחרונה ברלינר לחבר למקצוע כי פסקי הדין של פרוקצ'יה חביבים עליה במיוחד. גם את פסקי הדין של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אהבה מאוד - בפרט את פסקי הדין שבהם מביע ברק את לבטיו ואת התחבטויותיו, ואינו חד כיווני בתפישתו המשפטית. היא הוסיפה כי אין משפטן או איש רוח מסוים שעיצב את תפישתה המשפטית, שעדיין מתעצבת מתיק לתיק ומאירוע לאירוע, באמצעות קריאה בלתי פוסקת של חומר משפטי, אקדמי וכללי.

אנשים נורמטיבים

לדברי הביקורת של פרופ' ליכט הצטרף באחרונה עו"ד שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך. בכנס שנערך בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל לפני כחודש, הביע אלבק את דעתו שלפיה בית המשפט המחוזי בתל אביב מקל עם עברייני צווארון לבן משיקולים לא ענייניים. אלבק אמר בכנס כי "לעברייני צווארון לבן יש הגנות נוספות מעבר לעבריינים אחרים, כי הם נראים כמו האנשים שנמצאים במילייה של השופטים ושל עורכי הדין שמגנים עליהם". אלבק כיוון בדבריו לפסק דין נוסף של ברלינר, שבו זיכתה את החברה הציבורית אורסיס, את החברה הפרטית אילקס, את חברת החיתום לידר וכן נושאי משרה בחברות. החברות ובכירים בהן הואשמו בהצגת מצגים שקריים שלפיהם הנפקה כושלת של אורסיס בשוק ההון נהפכה להנפקה מוצלחת - בשל התערבות מלאכותית של חברת החיתום שנעשתה שלא כדין. ברלינר זיכתה את הנאשמים וקבעה כי "העובדות שהוכחו יכולות להתיישב גם עם דרך פעולה תמת לב וחסרת כוונה פלילית. די בקיומה של האפשרות לפרשנות מעין זו כדי להביא למסקנה שקיים ספק סביר, שממנו רשאים המערערים ליהנות". פסקה מסוימת בפסק הדין עוררה את זעמו של אלבק. ברלינר כתבה כי "כאמירה כללית המרחפת מעל כל הקביעות בתיק זה, יש לזכור כי המערערים כולם הם אנשים נורמטיבים מן היישוב, בעלי תפקידים כאלה ואחרים בחברות שמדובר בהן. ניתן לצאת מנקודת הנחה כי המעבר מפעילות עסקית שגרתית ומקובלת בתחומם לבין פעילות פלילית, אינו עניין של מה בכך עבורם, והדעת נותנת כי יהיה צורך בפיתוי של ממש כדי שיחצו את הקווים". אלבק רגז על הדברים. "אני קורא בפסקי דין שנוגעים לעבירות מתחום הצווארון הלבן משפטים כמו 'המערערים הם אנשים נורמטיבים', או 'הדעת נותנת שיהיה צורך בפיתוי של ממש'", אמר. "מה זה פיתוי של ממש? יסוד נפשי חדש שהומצא לצורך עבירות של שוק ההון? למה הם אנשים נורמטיבים? למה הם צריכים פיתוי? אם הם לא ירוויחו הרבה מאוד כסף לא הגיוני שהם יעברו עבירה? לברנרד מיידוף היה חסר כסף? אני לא חושב. לדב תדמור היה חסר כסף? לא. לאילון צברי היה חסר כסף? לא. אבל הם עברו עבירות בשוק ההון. אם בית המשפט יתחיל לחפש פיתוי או מוטיב נוסף בעבירה, לא נמצא הרבה עבריינים". מה שמוציא את ברלינר משלוותה, מתאר אחד ממקורביה, הוא הביקורת הלא עניינית על פסיקותיה. עם זאת, אין לה כל טרוניה על כך שפסק דין שכתבה נהפך בבית המשפט העליון. "הערעור הוא לב לבה של השיטה המשפטית שלנו. זו ספינת הדגל שלנו. אני הפכתי פסקי דין של שופטים אחרים, ואם בית משפט מעליי חשב אחרת ממני, זה בסדר גמור. שופט צריך להיות נאמן לעצמו. הביקורת צריכה להיות עניינית ולא משתלחת". קצפה יצא בעיקר על טענת אלבק כי הנאשמים הם מהמילייה של השופטים. לידיד שסיפר לה על דברי אלבק השיבה בכעס, "אני לא מכירה אף אחד מהאנשים האלה. אין לי מילייה כזה. זו ביקורת לא עניינית ולא נכונה עובדתית. אין לי כל קושי להרשיע במקום שהוכחו רכיבי העבירות. הוכחת רכיב של כוונה פלילית היא נטל שמוטל על התביעה, ולפעמים היא לא מצליחה להוכיחו. כבר שלחנו אנשים בכירים למאסר מאחורי סורג ובריח".