פרידה מחיים יבין

חיים יבין נפרד בעוד שבועיים מ"מבט" של ערוץ 1. לא פחות מזה אנו נפרדים מאדם, משָדָר ומתעד מעולה, שהיה בן בית אצלנו, או בעצם אנו היינו אצלו, כשנות היהודים במדבר-40 שנה. כשנות הטלוויזיה הישראלית עצמה. לי הוא יחסר מאוד, כפי שחסרים דברים רבים שנכנסים לפנתיאון הזיכרון אך הניחוח נשאר באפנו. ישנה אמירה צרפתית ש"להיפרד זה למות מעט" - partir c'est un peu mourir וזה אמור בפרידה מאדם חי או במקרה שלי ממשדר שאותו אדם קשור בו כמו "מבט לחדשות" בשמו המקורי. ב"מבט" התחלתי לצפות, במסגרת התפקידים במדיה, ומחוצה לה מאז 1968 כאשר הוא היה עדיין משדר נסויי. קרוב ל-40 שנה. ארבעים שנה. הוא החזיק אצלי מעמד יותר מאשר העשן הארומאטי שהעליתי בסיגריות players, עבור לטבק מקטרת sweet vanilla או סיגרים Bolivar Royal Corona, שמשך תשומת לב הן בשל צורתו (טיל בליסטי) והן בשל הניחוח. עד שהפסקתי בכלל. רק מדיום אחד עלה על הוותק הזה והוא עיתון הארץ שלצערי עבר כמה ניתוחים פלסטיים וחבל שאין לו מתחרה שלא מסתיר את התלמים מתחת לעיניים. כל זאת למה? בינתיים באו מתחרים למשדר המונופוליסטי - שתלטני זה של "עריץ 1", כפי שכיניתי אותו פעם, תחילה בערוץ 2 ואחר כך בערוץ 10 ואני נשארתי צמוד למבט כמו האינדקס ליוקר המחיה. לא מכבר שאל אותי חיים יבין: אתה עדיין נאמן? אמרתי לו ביושר. לא למשדר. לך, חיים. חיים יבין שהתחיל לעבוד בשרות השידור בדיוק לפני יובל שנים ב-1957 , לא היה יורי לוויתן מכמה וכמה סיבות. לוויתן, שדר בחסד, שידר ברדיו מוסקבה ובעיקר היה סמל של "קול אדוניו" במלוא מובן המילה. הוא היה חלק מן ה"נומנקלטורה" הקומוניסטית. עם זאת ציבור המאזינים הרוסיים תמיד זיהה אותו עם אירועים גדולים, כמו פלישת הנאצים לרוסיה או תבוסתם וכן עניינים חגיגיים של המשטר. מבחינה זאת גם משה חובב, קריין הרדיו הנודע, לא היה יורי לוויתן. חיים יבין הוא חיים יבין והוא שיקף את אישיותו. אם כבר, אפשר להשוות אותו לוולטר קרונקייט, מנחה החדשות של מהדורת c.b.s. ואגב כאשר קרונקייט הלך ודן ראתר החליף אותו לא שינו את הפורמט: שיהיה פחות זקן, פחות ארכאי, יותר דינאמי, יותר ידידותי, עם קונצפט, פורמאט, מינוף, בידול, אריזה , רקע, תרחישים- מקצת ההגדרות שבהם צוטטו בכירים בערוץ 1 בדיון "לקראת סוף עידן יבין". בהכירי את חיים יבין, אני בספק רב אם הוא היה מפריע לכל אותו רענון. משל מדובר היה בקבלן שקנה וילה והוא לא משפץ אותה אלא משתמש בה כשטח לבניין רב קומות עם תאומי מגישים או בלעדיהם. אני תוהה: מדוע חיים יבין שידר את הסדרה שלו על השטחים בערוץ המסחרי? מדוע לא בבסיס הבית שלו? גם אם אלה יהיו טום קרוז וקייטי הולמס, הם יצטרכו להגיש חדשות ולא לרקוד סלסה. משום כך תמוהה בעיני ההערה של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר כי "הערוץ (1) משדר חדשות כמו לפני 40 שנה וזה צריך להיפסק" (דה מרקר - 26.07.2007). מגזין החדשות של ה-אן בי סי בארה"ב נקרא בשנות החמישים והששים The Huntley Brinkley show (ע"ש שני המגישים) אחר כך החליטו כי חדשות הן לא מופע ושינו את השם ל-The Huntley Brinkley report. מוטי שקלאר הוא מנהל עם קבלות ומכיר את המדיה היטב, וחדשות גם בטלוויזיה הן לא רק עניין של צורה אלא בעיקר תוכן. אבל לא רק חדשות וענייני היום. זה אמור גם לגבי בידור. הבידור היום תפל. האיירווויזיון, לדוגמה, נסוג ב-40 שנה לרעה והרשות מבזבזת כסף על מופע ההבלים הזה, שגם להקת "טיפקס" לא הצילה אותו ולא הוסיפה כבוד לעצמה. אולי זה רייטינג אבל לא שרות ציבורי. אם כבר סטינו קצת מן הנתיב הרי גם ההצהרות הפומביות של יו"ר רשות השידור, מניכר, שייכות לרייטינג מסוג אחר. מה שיש לו לומר על הדרג הביצועי עליו לומר זאת בישיבות ולא מעל דפי "גלריה". בסרט הזה כבר היינו והוא לא טוב. מה שדרוש לרשות זה לא הכרזות בומבסטיות, לא קפיצה נחשונית של 40 שנה אלא בעיקר אנשים מקצוענים ומנוסים ואחראים. מעניין שרבים מן האנשים שמככבים כיום בערוצים המסחריים, משם בא שקלאר, השתפשפו בערוץ הציבורי, ואלמלא הצטיינו שם, הערוצים המסחריים לא היו מקבלים אותם. "רפורמה"- מונח יפה תמיד אופנתי אנו משתמשים במונח הקסם "רפורמה" בכל התחומים, עד זרה, מונח שחוק. לא מפני שהמונח פסול אלא משום שמשתמשים בו לשווא. לפני כמה שבועות פורסמה עצומה התומכת ב"רפורמה" ברשות השידור. זאת רשימה שהיא לא מן הגורן ומן היקב, אלא מן היקבים המשובחים בלבד. אלא שזאת רשימה משוכתבת לכל עת ולכול נושא, כמעט, כמו איזו חמסה, קמע, שצורת הפסיפס משתנה, אך השמות הם אותם שמות. בין אלה, שורה של שדרים מכובדים שנטשו את השידור הציבורי, לא רק בשל מינהל לא תקין ומערכת משובשת, אלא לטובת הארנק. האם כאשר "הרפורמה" תתבצע הם מוכנים לחזור? אני משוכנע שיתקבלו בברכה."מילים מילים" כמו בשיר על בן יהודה, שאת הטקסט חיבר אחד החותמים. או "הכל דיבורים", כמו שציטט יצחק רבין את משדר הבוקר של "קול ישראל". אני אומר זאת אגבית, שכן שום שינוי צורה, שום קוסמטיקה, לא ישפרו את פניו של מבט או מבחינה זאת ערוץ 1, אם התכנים לא ישונו, אם כתבים, עורכים ומפיקים מיומנים ואחראים, לא יימלאו בהם תפקידים חשובים. מוטב כתבת תחקיר אחת טובה מאשר מבצע ראוותני יקר לציון שנה לאירוע זה או אחר. חבל על הזמן ועל הכסף. הוא חייב להיות ייחודי. בשביל זה הוא מופעל באמצעות כספי ציבור. הוא לא צריך להתייחס לרייטינג. הייתי אומר שעליו להתעלם מן המאזניים האלה בשוק הפרסומי. הוא חייב למכור איכות, למספר קטן יותר של לקוחות - אם זאת התוצאה. הוא צריך להיות מעדנייה. עם הזמן הוא יהיה פופולרי יותר.כן, הוא נדרש לשקף דעות שרווחות בציבור, וזאת ע"פ החוק. ואשר לחיים, שהוא נושא המאמר, במשך עשרות שנים חיים יבין שמר על צורה ממלכתית, לא רק בהופעה אלא גם בתכנים, ולא רק בהגשה אלא גם בניהול. אולם בכל התפקידים שמלא הוא שמר על מרב של יושרה. ידעת אל מול מי אתה עומד או יושב ומה הוא חושב. מה גם, שבחור ממוצא ייקי ניחן בחוש הומור, גליצאי, דבר נדיר. ומה גם שבקולקטיב זה ששמו היה "צוות ההקמה" ואחר כך הטלוויזיה הישראלית, היו חילופי תפקידים. פעם אני הייתי המנהל שלו, כמי שעמד בראש חטיבת החדשות, ופעם הוא היה המנהל שלי, כמי שעמד בראש הטלוויזיה. יבין - לא הבין מינויו של חיים יבין לתפקיד מנהל הטלוויזיה בשנת 1985 בא לאחר "ויא דולורוזה", דרך ייסורים, שאופיינית כל כך למינהל ישראלי, ודרך חתחתים שכול כך מנתבת את רשות השידור והכוחות שפועלים בה ומסביבה. בספרי "בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" (1986) הקדשתי פרק שלם למערבולת הספינולוגית של אז אשר קדמה למינוי שבו רצה מלכתחילה מנכ"ל רשות השידור, אורי פורת, והוא רצה את חיים יבין. גם כן פנומן. אורי פורת נמנה עם הימין ומונה על ידו למנכ"לות, אך הוא בחר באנשים על-פי המיומנות שלהם, במקרה לא אנשי ימין, ביניהם יבין, ובייחוד מוטי קירשנבאום. אך בנסיבות אלה של פלונטר ענק, יבין לא היה מוכן. רק לאחר שמוצו כל התרגילים, וכל הלוחמים, בוועד המנהל, בוועדי העובדים ואצל הפוליטיקאים, הותשו בקרב, יבין נאות לקבל את הכתר. בין אזכור זה בכתובים לבין האזכור הבא (ומדובר על אותה תקופה) עברו 20 שנה. אני מזכיר אפיזודה זאת, לא משום שבתפקידי המאוחר יותר כממונה על שיתוף פעולה בינלאומי, קופרודוקציות, שווק וקידום - יבין, כמנהל הטלוויזיה, לא שיתף פעולה אתי. להיפך אני הוא שאכזבתי אותו. אך את הסיבה האמיתית הוא לא ידע. סיבת עזיבתי את הטלוויזיה ב-1987 לא היתה קשורה כלל ועיקר בתפקיד שמלאתי או בהעדר גיבוי של המנהל. הוא היה קשור בעניין אישי, לדייק יותר משהו בינו לבינה. אבל דברים כאלה לא מסרו אז למנהלים. צריך היה למצוא איזו סיבה, מופרכת ככול שתהיה, כדי לצאת מן הסבך והטלוויזיה כאחת. חיים נדהם. האם ייתכן שמי שנלחם, כמוני, נגד ריכוזיות המטה ורצה להעביר את כל הפונקציות האופרטיביות לאגף מיוחד בטלוויזיה, פתאום משנה עורו, משנה דעתו ועובר למטה- כלומר להנהלת רשות השידור. ולא זו בלבד. "התרגיל המסריח" הזה, פרי מוחי הקודח, כלל גם "קשר" שקשרתי עם סמנכ"ל הרשות הכל יכול, יוחנן צנגן, כיום מנכ"ל "רשת". הקשר היה כולו שלי. הוא לא ידע עליו. הקשר לגביו היה כפול, תחילה במעבר אליו ואחר כך בפרידה ממנו. שכן גם שם רדפה אותי רוחה של יהודית רעייתי, ופרשתי סופית מרשות השידור. גם הפעם תוך מתן סיבה מטעה ליוחנן צנגן שעמד גם הוא לפני פרישה. דברים אלה הם כבר לא סוד כמוס. נתתי להם ביטוי בספרי האחרון "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" (2007 -כולל פרטי עלילת ה"הרומן"- גם היא מופרכת). עברו שני עשורים מאז המקרה ופרסום "בית היהלומים". כיום לא הייתי מהסס לומר לחיים מהי הסיבה. אבל זה היה אז, ומאז הסתובבתי עם הרגשה של מעין כפיות טובה. לא פשוט כלפי עמית וחבר. אבל חיים קיבל זאת, בצער אך בג'נטלמניות שאפיינה אותו. עכשיו הגיע זמן הפרעון שלי. המארח האלגנטי אך לא רק נימוסיו יחסרו לי. הגשתו תחסר לי. אין הגדרה טובה יותר לחיים יבין מאשר "מגיש", ולא "קריין". הוא הגיש את המהדורה כמו ה- maitre de la maison בכבודו ובעצמו מגיש לך את מנת כבד אווז על צלחת חרסינה משובחת וגדולה מכוסה בכיפת זכוכית מלוטשת. בחן, במשובה, בהנפת יד בהרמת גבה, בקימוט מצח, בשאלה סתמית, כדי לשאול מבלי להתחכם. בשיחה צריך לשאול. ואם באמתחתו היתה שאלה נוקבת, הוא לא השאיר אותה לעצמו. הוא שחה באולפן כאלוף בבריכה אולימפית. חיים יבין הוא המגיש היחידי שבמהדורות שלו לא חשתי שהוא שנמצא בביתי אלא אני מתארח באכסניה שלו. בדרך כלל כאשר מדובר בכוכבי טלוויזיה במרוצת הזמן חזותם והמצלמה יוצרים את המיזוג הנאות. אצל חיים יבין שני אלמנטים אלה השתלבו מהר מאוד. כל אחד התאהב בשני מ"מבט" ראשון. עם זאת, במסגרת התפקיד הוא שמר על השטח שלו, כמו כל מלך אריות. אני זוכר שבמקרה אחד, כאשר עשיתי סרט על "מבט" בשנת 1975 ("סטטוסקופ לא עושה חדשות") וחיים ישב באולפן וצילמנו אותו, הוא הרים גבה זועפת והעיף בנו מבט עוין כאילו פלשנו לשטח לא לנו או למצער לא ביקשנו את רשותו. לחיים יש צוואר נטוי גם פיזית. הוא בולט בגובה ובצווארו, וגם, ללא ספק, בנוכחות ב"שטח המחיה" שלו. אין בכך פגם אלא ציון תכונה בין יתר התכונות שאני לפחות מכירם. ועוד תכונה גיליתי אצל חיים כבר בימים הראשונים של היותנו ביחד בטלוויזיה עם שובי משליחות מאמריקה ככתב וכנציג רשות השידור שם. מאחורי היו לא רק ניסיון של צפייה ממושכת בטלוויזיה האמריקנית וסטאז' במערכת החדשות בסי.בי.אס, אלא גם תואר שני בתקשורת- טלוויזיה וקולנוע. חיים בנושאים אלה היה חוגר. אבל כאשר חיים ניגש אתי לעבודה בסרט התיעודי "המרוץ לבית הלבן", הוא עבד כבעל מקצוע ותיק. ואכן חיים הצטיין בסרטי התעודה המשובחים שהפיק עם הזמן וזיכו אותו במחמאות וגם בפרס ישראל. לכל דבר טוב יש סוף, לדברים הרעים- פחות. "מבט" בלי חיים יבין יהיה בעיני מבט בוהה. יהיה לי קשה להחזיר לו מבט משלי. נשארו עדיין אנשים טובים, וכמה אף מעולים, בחדשות ערוץ 1 אך אלה בלי ה-anchor man - המנחה המגיש, זה לא אותו הדבר. כל הפרידות אכן עצובות, אבל הן משאירות איזה טעם של ערגה, של יין משובח שיש בו גוף ונשמה, כוח וניחוח. זאת הזדמנות לחרוז איזה חרוז. הוא מוקדש לחיים יבין ולחיילים הוותיקים שהיו איתו בשוחות במערכה הקשה של "הטלוויזיה הישראלית". המבין יבין, ומי שלא יבין יחפש את האתמול. אולי ימצא אותו. הפזמון בנוי על משקל שירו של הפזמונאי החביב עלי חיים חפר באחד מפזמוניו הרבים ושמו "זה לא יחזור". לחן בלתי ידוע שהושר בפי "להקת תל אביב הקטנה". הנעימה היא אותה נעימה, על תל אביב הקטנטנה (שאותה הזכרתי בהזדמנות אחרת) המילים-שלי. מבט שהיה הערב יורד לאולפן צועד יבין מאופר בוורוד חוור המעלית תקועה, מבט בתוכה השעון מחוגיו לא עוצר. פלד וכץ, ומישהו רץ עם זנב הגלגל של ה-מבט שוב קרה נס האות מתנוסס וחיים נושם לו לאט זה היה פעם ושוב כבר איננו רק זיכרון, רק זיכרון מרחף לו כמו דאון הזמן עבר ומאום כבר לא יחזירנו תמה מהדורת מבט הישנה. טאנדו ומוקד, וצמח רוקד תולש את "עלי הכותרת". שוד ושבר מכול עבר הערבים שוב גנבו את הסרט. כלו הקיצין מערכת שין בשין אהרונסון ניצב מול ענברי ומשפט שלמה כאן מקומו ושייחתך גם אבר המין. זה היה פעם ושוב כבר איננו. פתאל ובראל ,ישמרנו האל וחגי מבטיח לכול חולף. נקדי מצליף. הסוסים כבר החליף. ואלמוג העגלה הוא דוחף. של אבן הקול על מסך תרנגול, ושוב השתבש לו הסרט מֲרקע שחור גלגול לאחור סלחו לנו על הברברת. זה היה פעם ושב כבר איננו. פסנתר כנף כמו נזם באף ונער בקלידים מנענע שייקה מהרהר וצבי ממהר ואיש לא רואה לא שומע. ארנון צועד הוא לא מועד כאיש ממונה על כוורת. ואז "צבע אדום" נשלף המרעום מוטי פוצץ הצמרת. זה היה פעם ושוב כבר איננו. הוועד המנהל נשנק משתעל הקטר תקוע ועימו הקרון ואורי המנכ"ל מתמלא חרון ושם לו עוד מקל בגלגל זה חלק מסיפור שכלל לא גמור וכול המרבה בו הוא משובח אך זה המעט ונעשה cut . תם ונשלם old מבט. זה היה פעם ושוב כבר איננו. רק זיכרון, רק זיכרון מרחף לו כמו דאון הזמן עבר ומאום כבר לא יחזירנו תמה מהדורת מבט הישנה. סוף.