השנה המסתיימת בימים אלו מתאפיינת לדעתי בשני זרמים מנוגדים:
הזרם המרכזי - דיכאון, השמצות, ועדת וינוגרד וכל הרעש והצלצולים סביבה, התלהמות התקשורת מכל מילה או מכל שתיקה של שר/חבר כנסת/ראש ממשלה/נשיא, מלחמות עקובות מדיו בין שר המשפטים לנשיאת בית הדין העליון וריבים משפטיים מתוקשרים על כל מה ששפיט ומה שבגיץ וגם כל מה שלא, נשיא שהוכיח לנו שוב עד כמה מוסד הנשיאות מיותר.
והזרם ההפוך - החלטות נכונות (ולא כל כך מתוקשרות) של הממשלה בנושאי חינוך, כלכלה, תשתיות, תקציבים, שיפור במצב הכלכלי, שיפור במצב התעסוקה, עמידה נגד כל הנבואות השחורות במשבר כלכלי עולמי, אפילו שיפור משהו במצב הביטחוני (למעט שדרות ועוטף עזה).
על הזרם המרכזי אין מה להוסיף. הכל בתקשורת, נטחן ומדוברר ומצולם ומתוקשר ושומרים עלינו כל הזמן שחס וחלילה לא נרגע מהצרות - התקשורת תדאג שהן תבואנה בצרורות. אני רוצה קצת לכתוב על דברים שהם נגד הזרם המרכזי:
המלחמה בשחיתות
- יש כאן המון המון רעש ללא תועלת אמיתית. אדון זליכה שכדי למנוע את פיטוריו המציא שחיתות מתוקשרת (שהצטרפה לאחרות המעורפלות) של ראש הממשלה לא עוזב אותנו ונצמד לנו לווריד כמו קרציה. לא ברור לי איך זה ייתכן שהוא כחשב האוצר כל כך שיבח את אולמרט (שהיה אז ממלא-מקום שר האוצר) על ההסכם שנחתם, ופתאום כשרוצים לפטר אותו (וכשאני רואה את האיש המעצבן הזה בתקשורת אני ממש מבין למה הוא נמאס על כולם) הוא מצליח להפוך את ההסכם המוצלח הזה לשחיתות.
- עם כל ההתעסקות של המשטרה והחקירות נגד שרים ובכירים שוכחים קצת אנשי המשטרה וגם הלוחמים הדגולים בשחיתות שלנו, האזרחים הקטנים, לא כל כך מזיזים הסיפורים האלו. לנו מזיזים הרבה יותר מעשי השחיתות והחלמאות והבזיונות של תיפקוד השלטון המוניציפלי. החל מראשי ערים ומועצות הנתונים לסחיטות ואיומים, המשך בכאלו שלא נתונים לסחיטות כי הם נענים לאותם עבריינים ונותנים להם את רצונם, וכלה בראשי מועצות שנבחרים לתפקידיהם פעם אחר פעם בזכות קולות של חמולות קנויות, בזכות הענקת תפקידים מיותרים ופרנסה גנובה על חשבון הציבור עד כדי פשיטת רגל של המועצות הללו וחוסר יכולת לשלם לכל אלו שקנו אותם לפני הבחירות. את השחיתויות האלו כמעט לא חוקרים כי הן לא סקסיות מבחינת התקשורת.
לקחי וינוגרד
אחרי שכבר שכחנו את הרעש הנוראי שעשתה חברת הכנסת זהבה גלאון ואפילו בג"צ הלא כל כך חכם דרש מהוועדה לפרסם את תוכן הפרוטוקולים (למה היה צריך את זה?) ואף אחד כבר לא ממש מתעניין במה שפורסם, ממשיכים לעתור לבג"צ ולעשות רעש תקשורתי ממה שהוועדה תגיד או לא תגיד בדוח הסופי שלה.
וכולנו שוכחים שבעצם תפקיד הוועדה היה לחקור את המלחמה כדי להפיק לקחים. אותנו לא מעניינים לקחים - אותנו מעניין דם שפוך וחיפוש ראשים.
לא ברור לי אם צה"ל הפיק באמת את הלקחים שלו. מה שברור שבתקשורת מצלמים ומפיצים כל הזמן סיפורי אימונים, הצטיידות, דיבורים על הגדלת תקציבים וכו'. אין בזה שום דבר חדש. בטח ובטח שלא הפקת לקחים. את הלקח שלפי דעתי הוא המרכזי ביותר לא מזכירים: השינוי המתחייב במבנה צבא היבשה אשר הוכיח בכל המלחמות והאינתיפאדות האחרונות את כישלונו המערכתי הנובע ממבנה לקוי ומטופש שבו יש כמה אלופים המפקדים כל אחד על תחום אחר בלי קשר אחד לשני, בלי לחבר בין בניין הכוח, ציודו, אימונו, הפעלתו ושיפורו המתמיד.
צבא היבשה הזה בנוי עקום (אולי מסיבות היסטוריות, אולי מסיבות של אגו, אולי סתם כי לאף אחד אין אומץ לקום ולשנות), מתפקד עקום ולכן גם מפסיד בכל המערכות שלו. לא ברור למה אחרי כל כך הרבה כישלונות (ומלחמת לבנון האחרונה היתה רק הבולט והכואב שבהם) לא יעשו רגע חושבים ויפעלו לשינוי המערכת. מערכת שמצליחה להטמיע בתוכה הרגלים לא נכונים, בזבוז משווע בכוח אדם ובאמצעים, בעלי תפקידים ומפקדים כושלים, תהליכי קבלת החלטות לא רציניים - לא ייתכן שהמערכת הזו תמשיך באותה דרך ובאותו מבנה.
הגיע הזמן לעשות מצבא היבשה זרוע בעלת מפקד ושרשרת פיקוד סדורה וברורה. זה הלקח העיקרי מהמלחמה וחבל שלא מפיקים אותו.
