זה קרה בשבוע שעבר, בשעת צהריים, בדוכן סביח בתל אביב. הרדיו התחיל להפציץ את "ערב טוב" של ליאור נרקיס, וכשנשמעו השורות "לך יש יופי, לי יש פרח, תני לי הזדמנות אותו לתת לך", המוכר הפסיק להכין את המנה, הביט בלקוחות שישבו מולו, ואמר: "עכשיו תגידו לי, ברצינות, האיש שכתב את השיר הזה - לא צריך לשלול לו את האזרחות?"
הייתה שמחה גדולה בדוכן הסביח, ובצדק: זה היה המשפט הנכון בזמן הנכון. במודע או לא במודע זאת הייתה פרודיה על
אביגדור ליברמן ו
יעקב נאמן, מקדמי חקיקת "נאמנות או אזרחות", לא פחות מאשר זלזול בליאור נרקיס ויוסי גיספן, כותב המלים של "ערב טוב". אם כבר היד על הדק שלילת האזרחות כל כך קלה, למה שלא נשתמש בנשק הזה גם נגד אנשים שכל פשעם הוא שהם ממלאים את המרחב התרבותי בשירים מטופשים?
שירים מהסוג של "ערב טוב" תמיד היו, תמיד יהיו, והאמת היא שהם לא מזיקים לאף אחד. אין צורך לשלול את האזרחות של יוסי גיספן. השיר הטיפשי שלו עושה יותר טוב מרע, או לכל הפחות לא יותר רע מטוב. תראו, למשל, איך הוא משמש חומר גלם לבדיחה מצחיקה, עם סאבטקסט קודר ועם הרבה עמבה, על ההוויה הישראלית הטעונה של הרגע הזה.
בכלל, אם כבר מדברים, בבדיחות הדעת, על שלילת אזרחות מאמנים, למה להיטפל דווקא לזמרי הפופ המזרחי? מדוע לא להפנות את המבט אל שרידי המיינסטרים הלא מזרחי? הדברים שמתרחשים בתקופה האחרונה באגף המצטמק הזה (שאי-אפשר לא להשוות אותו למפלגת העבודה, אם כבר מידרדרים לקונוטציות פוליטיות) עושים יותר נזק לתרבות מאשר השירים הטיפשיים מהאגף המזרחי.
כי להבדיל מלהיטים מסוגו של "ערב טוב", שירים מטופשים שיודעים שהם מטופשים, השירים הריקים והחלולים של המיינסטרים הלא מזרחי לא חושבים שהם מטופשים. הם חושבים שהם שירים יפים, מורכבים, מעודנים, אולי אפילו עמוקים. קחו למשל את האלבום החדש של עילי בוטנר, הנסיך החדש של המיינסטרים הלא מזרחי, יוצר שהיה מעורב (כמלחין, כותב מלים, מעבד ונגן) בעשרות להיטים בארבע השנים האחרונות, ועכשיו מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.
האזרחות של בוטנר מובטחת. הוא אפילו מועמד לאזרחות כבוד. האלבום שלו, שנקרא "עילי בוטנר", יוצא עכשיו בהפקה מושקעת מאוד של חברת אן-אם-סי. מיטב הזמרים עמדו בתור כדי לשיר אצלו (בוטנר רק כותב, לא שר). במוצאי שבת הוא ישיק את האלבום בפסטיבל תל אביב האיכותי. ועוד לא דיברנו על עטיפת הדיסק. רואים בה ציור של בוטנר, והעיצוב הנקי והמאוורר מזכיר מאוד את סדרת האלבומים שאן-אם-סי מוציאה ובה אסופות שירים מולחנים של מיטב המשוררים, מ
יהודה עמיחי ועד דליה רביקוביץ'.
זאת ועוד: לצד חוברת המלים יש עוד חוברת ובה האקורדים של השירים, לשימושם של נגני גיטרה חובבים. הרבה אקורדים, חלקם מורכבים. לה-דיאז-מינור-שבע-במול-חמש, כאלה. מאוד מרשים. כל דבר בעטיפה הזאת זועק "איכות".
אבל אין איכות. יש כאילו איכות. ויש שמרנות בלתי נתפשת. המנגינות של בוטנר מתרפקות בצורה נוטפת דבש על הזמר העברי הישן וכמו מנסות לחזור לאיזו ישראליות תמימה ונקייה שספק אם התקיימה אי-פעם, ובכל מקרה אין לה שום קשר לישראל של היום. כשמקשיבים לאלבום הזה, כמו גם לאלבומים האחרונים של קובי אפללו, הראל סקעת ועידן רייכל, מתעורר החשש שמה שקרה למיינסטרים הישראלי באמצע שנות ה-80 עלול לקרות גם היום. גם אז היה גל של התרפקות על ארץ ישראל התמימה. הבללייקה של אילנית, המשעולים של ירדנה ארזי, התרמיל והמקל של יהודה אליאס, הדרך אל הכפר של רבקה זהר.
רק שאז עדיין לא חלה התיישנות מוחלטת על הזיכרון של ארץ ישראל ההיא, ואת המלים כתבו יוצרים מובחרים כמו יורם טהרלב. היום, 25 שנה אחרי גל ההתרפקות הראשון, לכתוב שירים שתפורים למידותיו של דודו זכאי זה מעשה נלעג.
אילו לפחות המנגינות היו יפות. הן לא. הן כאילו יפות. בוטנר מנסה בכל כוחו להיות מוני אמריליו, אבל כל האקורדים שבעולם לא יסתירו את העובדה שאין לו את זה. מלחין סביר, ללא שמץ של מקוריות. אבל אם חברת התקליטים מחשיבה את מה שהוא עושה כיפה, ומיטב הפסטיבלים מחשיבים את מה שהוא עושה כיפה, והרדיו מחשיב את מה שהוא עושה כיפה - אולי השירים הנדושים האלה יתקבעו יום אחד כהתגלמות היפה, כאנטיתזה של הטיפשי.
אם זה יקרה, זה יהיה יום עצוב. זה יהיה ניצחון הכאילו-יפה. בוטנר גם כתב את הטקסטים באלבום החדש, והם יותר מיופייפים ויותר חלולים מהמנגינות. "הלילה אצא אל הדרך, הלילה אקטוף כוכבים, תראי את עדיין שומרת את כל הסודות הכמוסים. הלילה אגע בפנייך, אלטף אותך עד לדמעות, תחלמי גם עלי, גם עלייך, ועל מה שיכולנו להיות". עכשיו דמיינו את רן דנקר (לא התגעגענו) שר את זה בדם לבו הרותח.
או השיר הבא, בביצועו הרוגש של קובי אפללו: "אל תפחד, תשאף לדעת / אל תדאג, עוד תקיים / מי שבידו לגעת יש בלבו עוד לנחם / אל תפחד, ימים יבואו ועונות, שנה תחלוף / אתה תראה שעוד נגיע אל הסוף... אל תפחד ממציאות נושכת ואנשים קרים / כל אחד סוחב בבטן ומעט שעליהם רואים / כמה כוח יש ברגע והנצח אין לו סוף / בכל דמעה שעוד תרד יגיע צחוק". הנצח אין לו סוף? וואללה? פתאום "לך יש יופי, לי יש פרח" נראה כמו פסוק ראוי ואינטליגנטי.
האחים רביץ חיוורים
לא רק בוטנר ישיק את אלבומו החדש בפסטיבל תל אביב, שייפתח הערב. גם יהודית רביץ תשיק בפסטיבל את האלבום המשותף שלה ושל אחיה יעקב, "שירים מהבית". יכול להיות שהמופע הזה יהיה מוצלח, אבל האלבום עצמו הוא מוצר חיוור ואף מיותר, שנדמה כי יצא לעולם אך ורק מפני שיהודית רביץ היא יהודית רביץ.
בשעה שבוטנר חוזר אל איזו הוויה מדומיינת ודביקה של ארץ ישראל הישנה, רביץ ואחיה חוזרים אל השירים עצמם: "הוי ארצי מולדתי", "פרח הלילך", "צריך לצלצל פעמיים" ורבים אחרים. רביץ כותבת בעטיפה שכשההורים שלה היו שרים את השירים האלה, היא ואחיה הגדול היו נוחרים בבוז והולכים לחדר לשמוע "לד זפלין". וזה בדיוק מה שמתחשק לעשות כששומעים עכשיו את הגרסאות של הרביצים לנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.
אם כבר חוזרים לשירים האלה (ולא ברור מדוע, הם לא הלכו לשום מקום), אפשר היה לחשוב על כמה דרכים מעניינות-יחסית לעשות את זה. למשל, לבחור שירים שאינם מוכרים לכל. למשל, לתפור בחוכמה עיבודים מפתיעים ומסקרנים. למשל, להבליט את חלקו של יעקב רביץ, שפעילותו המוסיקלית כמעט לא ראתה עד היום את אור הזרקורים.
שום דבר מכל זה לא נעשה. את השירים שהרביצים בחרו כולנו מכירים. עיבודים מסקרנים? לא ולא: יהודית שרה ויעקב מנגן בגיטרה קלאסית, זה הכל. ומאחר שקולו של יעקב לא נשמע (למעט קולות רקע בשיר אחד), אין משמעות אמיתית בעבור המאזין לעובדה שמדובר באחים.
מה נשאר? קולה היפה של רביץ, מוסיקליותה הנודעת, וגם המשמעות החוץ-מוסיקלית שצוברים עכשיו, אחרי יציאתה מהארון, שירי אהבה לאשה כמו "ליבבתיני", שרביץ אכן מבצעת בצורה שחורגת מהיפה ונושקת אל מחוזות הנפלא.
אם היה ברביץ איזשהו ניצוץ חתרני, היא הייתה אוסרת על חברת התקליטים שלה להוציא את האלבום הזה בתקופת החגים. זאת הרי מלכודת צרכנית כל כך שקופה. רביץ לא עשתה את זה, ויש לשער ש"שירים מהבית" נחטף מהמדפים. כמו במקרה של עילי בוטנר, אני מקווה שהמכירות נמוכות יותר מהתחזיות של חברות התקליטים. כי אם הן גבוהות יותר, אנחנו צפויים לקבל עוד הרבה מוצרים כאלה בתקופה הקרובה.
קרן פלס אנמית
ההתרפקות על ארץ ישראל של פעם (האם זאת תגובת נגד בלתי מודעת לעלייתה ועלייתה של המוזיקה המזרחית?) ניכרת גם באלבום החדש-יחסית של קרן פלס, "בין העיר לכפר", שהפיקה רביץ. בניגוד לבוטנר, פלס לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולשחזר את רוחן של המנגינות הנפלאות ההן, אבל בטקסטים שלה היא כמהה אל הוויה מוריקה ורוגעת: אל פריחת הפקאן, אל אנשים אורזים פירות בארגז, אל טל מנצנץ על העץ, אל כוכב ראשון על גג הברוש. פלס מביטה על כל המראות האלה מחלון המכונית. גופה בעיר, נפשה בכפר. או ליתר דיוק: גלויה של כפר. וכמה כבר אפשר להביט בגלויה בלי להשתעמם?
בשיר הנושא של האלבום פלס שרה "אני נהר של מנגינות". הנהר הזה געש בין 2005 ל-2007, שבהן כל להיט ישראלי שני היה של פלס, ואחר כך, כשהגל הרימוניסטי יצא לכולם מהאף, הוא נעשה רגוע יותר. האלבום החדש היה ההזדמנות של פלס להזכיר שהיא מלחינה מוכשרת למדי אחרי התצוגה הלא משכנעת שלה באלבום הקודם "מבול", אבל הלחנים ב"בין העיר לכפר" אנמיים ונטולי עוקץ, וההפקה הנקייה של רביץ רק הופכת אותם למשעממים יותר (מי היה מאמין שנתגעגע להפקת הפוטושופ האגרסיבית של לואי להב משני האלבומים הקודמים?).
רק בשני שירים פלס משילה את שמלת הקיץ האוורירית והמיושנת שרביץ תפרה לה ולובשת בגדים יותר מעניינים. אחד מהשירים האלה, "מה כבר נשאר לקחת", הוא השיר הטוב היחיד באלבום לטעמי. בשיר השני, "תקליט שרוט", פלס נשמעת כמו חקיינית של קרולינה. וגם הוא יותר טוב מרוב השירים באלבום החלש הזה.
מיי פיינגולד שואגת
כל השקיעות, הברושים, הקצף, החול, הכוכבים וארגזי התפוזים שממלאים את אלבומי המיינסטרים החדשים הם רקע מצוין, על דרך השלילה, בשביל מיי פיינגולד. זאת ההזדמנות שלה לבעוט בכל האידיליה המכובסת הזאת. זה הרי מה שקרה ב"
כוכב נולד". לצד כל הרוני דלומיות של העולם, היא הייתה כביכול הרוקרית הפרועה, הנמרה הבלתי מרוסנת.
יכול להיות שפיינגולד היא באמת רוקרית פרועה, אבל היה נחמד אם אפשר היה להקשיב לאלבום הבכורה שלה, "סודה פופ", בלי להפסיק כל כמה שירים מחמת השעמום, הטעם הרע והיעדר הגרוב. לכאורה, פיינגולד מרדה בפס הייצור של "כוכב נולד" ועשתה את אלבום הסולו הראשון שלה כמו שהיא רוצה, עם המפיק הצעיר גיל מרום, אבל למעשה היא עדיין בתוך הסרט של "כוכב נולד", שבו היא מגלמת את תפקיד הנמרה כמצוות ההפקה. נמרה אמיתית, אגב, יודעת מתי להפסיק לשאוג. ופיינגולד פשוט לא מפסיקה.
אמיר דדון נחוץ
ניסיון אחרון ליהנות מאלבום מיינסטרים חדש: אמיר דדון, הסייח הטרי באורוות של חברת הליקון, שיש לו כל הנתונים להפוך לסוס מירוץ. בעיקר, קול חזק ומגורען ואנרגיה מתפרצת. זמר ששר ברור ויפה ודינמי, בלי להישמע כמו שמן זית זך ובלי לנסות "לרגש" בכוח, הוא מצרך נחוץ ולא שכיח בשוק הישראלי.
הבעיה של דדון היא שהוא הביט יותר מדי בסוסים הבוגרים באורווה וסיגל לעצמו את התכונות שלהם. רגע אחד הוא מזכיר את עברי לידר, בשיר אחר הוא נשמע כמו אביתר בנאי. ההשפעה של ג'ף באקלי על דדון חוצה את הגבול הסביר, ויש אפילו שיר שנשמע כמו פרודיה לא מודעת על שלמה ארצי. גם "היהודים", ברי סחרוף, גבריאל בלחסן ואפילו "פורינר" מוסרים ד"ש.
זה מוגזם ובעיקר מצער, מפני שהשירים הספורים שבהם דדון נשמע כמו דדון מבהירים שמדובר בזמר מוכשר, שיודע לכתוב שירים ובעיקר יודע להגיש אותם. בינתיים, עם המטען עודף של השפעת היתר, דדון הוא לא האיש שיחזיר אל פני הים את ספינת המיינסטרים הלא מזרחי השוקעת.
