אני עובדת ברשת שוקן כבר 28 שנים והצטרפתי לאגודת העיתונאים רק השנה כדי לעודד את ההתארגנות החדשה של עובדי הארץ. אני זוכרת את הוועד הקודם של הארץ ומקווה שהועד החדש לא יהיה מהדורה חדשה שלו.
המטרה של ועד במקצוע העיתונות לא יכולה להיות מניעת פיטורים של עיתונאי מסויים, גם לא שיתוף בהחלטה לפטר עיתונאי, בטח לא בהארץ שהוא מקום עבודה שאין בו תאוות פיטורים. המטרה צריכה להיות לגרום ליותר סולידריות וייצוגיות ושיתוף בעתידו של העיתון, ולהגן על אלה שלא יכולים להיכנס ולצאת במשרדי ההנהלה ולדרוש את מה שלדעתם מגיע להם.
קשה מאוד לשתף ועד עובדים בהחלטה על הפסקת עבודה של עיתונאי, כי עיתונות שונה במובן זה ממקצוע אחר. הוועד יכול לדאוג לתנאי פרישה טובים יותר אבל לא להשתתף בהחלטה. קשה להסביר לוועד למה מפטרים עיתונאי מסוים ולא את זה שהגיע אחריו. ברור שלא הוותק יכול לקבוע, וגם לא החריצות. זה מקצוע יצירתי, הוא תלוי גם בכימיה עם העורך, בטעם של העורך, ואי אפשר לשטוח את ההסברים בפני ועד מייצג.
בכל עניין חוץ מהפסקת עבודה אני חושבת שוועד עובדים בהארץ הוא חשוב. הייתי רוצה לראות יותר שותפות בהחלטות לאן העיתון הולך, לא במפגשים שנתיים בלובי של מלונות אלא על בסיס קבוע. אני חושבת שזה גם לטובת העיתון.
אני זוכרת את הוועד הקודם לרעה, משום שכעורכת מוסף הארץ הייתי צריכה להמשיך לספק עבודה לעיתונאית שהמציאה את מרבית הכתבות שלה, וכולם ידעו את זה, ובכל זאת נאלצתי לפטר מישהו טוב ממנה כי זה היה קל, כי היה לו חוזה אישי. כל ניסיון שלי לשנות את הרכב הכותבים במוסף הפך אותי לאויבת העובדים. זיהו אותי עם שוקן, עם העשירים, עם הרעים.
מצד שני יש לי גם ניסיון עם ועד עובדים במפעל להפרדת אוויר שבו אני שותפה ב-5 אחוזים שירשתי מאבי. במפעל הזה יש מאה עובדים, הוא קיים כבר כמעט חמישים שנה, מרוויח טוב וגם עובדיו מרוויחים טוב. לאחרונה דרס אחד המלגזנים עובד אחר בחצר המפעל והעובד איבד את שתי רגליו. הדורס היה עובד ותיק מאוד, וההנהלה החליטה לפטר אותו כי הוא זלזל בכל אמצעי הזהירות. היה עימות של כמה ימים ובסוף היתה הבנה. בשנה שעברה היתה החלפה של כמחצית כוח האדם בסיוע הוועד בגלל מעבר של המפעל לעיר אחרת. זה נעשה בהרמוניה מלאה.
אני חושבת שאתם לא צריכים לפחד מההנהלה ולהמשיך לדרוש הכרה בוועד. אם ההנהלה לוקחת עורכי דין כדי שיבדקו אם מותר לנו להתאגד ומי מאיתנו פסול, אז עורכי הדין כבר מייעצים להנהלה ברוח הבקשות שלה וזה מוליד מלחמה. אבל על מה המלחמה? נגד החוק? עיתון שסוגד לשלטון החוק יכול להתעלם מהזכות החוקתית הבסיסית להתאגדות?
אני מקווה שכולם כאן מבינים שאנחנו לא עובדים אצל שרי אריסון או שלדון אדלסון אלא אצל עמוס שוקן. מנקודת מבטם של אלה שמרוויחים 5,000 שקל לחודש כל העשירים נראים אותו הדבר אבל זה לא כך.
הארץ נמצא במלחמת השרדות מתמדת מול ירידה במספר קוראי עיתונים, מול אדלסון שאין לו מגבלה של כסף ולכן יש לו אורך נשימה שלא קשור בכלל לשיקולים עסקיים, מול ידיעות אחרונות שהולך להעתיק את דה-מרקר עם עורך שיש לו מוטביציה אדירה לנקום בהארץ, ובהתחשב בזה שלעמוס שוקן יש עכשיו שותף גרמני שרוצה לראות רווח יותר מזה ששוקן היה רגיל לו, וגם לשותפות הזו הוא נכנס כדי לשרוד. אז ועד עובדים צריך לקחת על עצמו אחריות לשמירת מקום העבודה של כולנו, וזה אומר להתחשב במעביד ולא לשנוא אותו.
אני מעזה לומר, אם כי זה יישמע כאילו אני באתי לכאן בשם שוקן בכלל, שהמלחמה של שוקן בהתארגנות העובדים היא לא כדי שהוא יוכל לקנות לעצמו יאכטה של 30 מיליון דולר אלא כדי שיהיה לו קל יותר לקבל החלטות לטובת העיתון. כך הוא רואה את זה, ולזכותו ייאמר שיש לו ניסיון רע עם ועדים.
אני חושבת שבסופו של יום לא תהיה ברירה להנהלה אלא להכיר בקיומו של ועד, ואני רוצה לחזק אתכם ולקוות שזה יקרה בלי הכרזת סכסוך עבודה.
אני מאוד מאוד מאוכזבת מכל אלה שיושבים לצדי בהנהלת המערכת, מזדהים אתכם, ולא מצטרפים בגלל פחד. אני גם מבינה אותם. אין היום מישהו מוגן מפיטורים. אין כבר חזקים וחלשים. מוכנים לוותר על כל אחד מאיתנו בקלות. דווקא בגלל זה צריך שתהיה סולדריות.
