על העיתונות אומרים, בין השאר, שהיא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל האמירה הזאת, כאשר בוחנים אותה לעומק, אינה מובנת מאליה.
מבלי שחקרתי, אני מסתכן בהכללה שהעיתונות בארצות הדמוקרטיות מאורגנת כעסק מסחרי למטרת רווח. עסק כזה נבחן באמת מידה אחת: תשואה כלכלית על ההון המושקע. הגנה על הדמוקרטיה אינה נכללת כאן. אף כי הכלכלנים יאמרו שבדמוקרטיה יש אקלים נוח יותר לעסקים, איננו רואים אנשי עסקים שהגנה על הדמוקרטיה נמנית עם המטרות העסקיות שלהם. יכולים אנשי עסקים לעסוק בהגנה על הדמוקרטיה, אך זה בדרך כלל יהיה במסגרות פילנטרופיות דוגמת המכון לדמוקרטיה; לא במסגרות עסקיות, שהן המסגרות אשר התבססו בעולם הדמוקרטי כמסגרות המועדפות לפעולתה של העיתונות, או מכל מקום המצליחות והשורדות לאורך זמן.
כמוצר של עסק מסחרי גם העיתונות שואפת לרצות מספר גדל והולך של לקוחות ולהתאים לטעמם של אנשים רבים ככל האפשר. בתור שכזאת יש לה מרחב מסוים של כתיבה על כשלים במערכות השלטון, על מעשי שחיתות ובזבוז, על פגמים וחוסר היגיון בחלוקת המשאבים הציבוריים, על פעולות אנטי דמוקרטיות ועל עוד לא מעט עניינים הקשורים באופן שמתנהלים ענייני הציבור. אף על פי שכתיבה כזאת, שהיא מטבעה חוקרת ומבקרת, אינה פופולרית אצל השלטון, נשוא החקירה העיתונאית והביקורת, הנזק מחוסר הפופולריות הזאת יכול להיחשב לעתים קטן יותר מן התועלת לעיתון בקרב ציבור הקוראים הרחב. אם הציבור רוצה לדעת כל מה שאפשר על האופן שבו מתנהלים ענייניו, כחלק הכרחי במעורבותו בתהליך הדמוקרטי, יהיו לו נכונות ורצון לקרוא חומר כזה.
אלא שבישראל יש תהליך מתפתח של ירידת קרנה של הדמוקרטיה. אם אכן זה המצב, אם הציבור מאבד עניין בדמוקרטיה, ואולי חלקים ממנו אפילו רואים בה הפרעה, כי אז ספק אם העיתונות תרצה או תוכל למלא את תפקידה ככלב השמירה של משהו שאין עניין רב שיישמר.
כמה אירועים אחרונים מעלים שאלה בנוגע למידת העניין שיש בציבור בישראל בדמוקרטיה חזקה. אחד הוא ההצבעה המסיווית לליכוד בבחירות לכנסת. תהליך בחירתם של מועמדי הליכוד לכנסת עורר את השאלה, אם לא מעטים מן הנבחרים הם באמת שליחי ציבור או שהם שליחי מרכז עסקי ואינטרסנטי. בראיון ל"הארץ" לפני זמן קצר אמר דן מרידור: "אין ספק שבליכוד קרה משהו שראינו את אותותיו בבחירות האחרונות למרכז. תופעות מדאיגות ואולי פליליות פשטו לאורך ולרוחב. יכול להיות שיתברר שלחלק מהפרשות האלה אין שחר, אבל כשבדקתי את סיכויי להיבחר במרכז, התחושה שלי היתה שדברים מאוד קשים התרחשו. בניגוד לעבר, המטבע העובר לסוחר היה על השולחן בגלוי. על כסף לא ידעתי, זה התגלה מאוחר יותר. אבל האווירה כולה היתה של תן וקח. מה אתה נותן, מה אתה מקבל".
הדברים האלה היו לנגד עיניו של ציבור הבוחרים לפני הבחירות. מה שהפתיע הוא שהשאלה אם חבר כנסת או שר של הליכוד יראה עצמו מחויב לציבור לפני מחויבותו לשלומי עוז, או רק אחרי שיצא ידי חובתו לשלומי עוז, לא עיניינה את הבוחרים. הליכוד קיבל מספר קולות שהבהיר שהציבור אינו מייחס חשיבות רבה להליך דמוקרטי תקין, או שהוא מיואש מן הסיכוי שיהיה כזה.
את המסקנה הנובעת מכאן הסיק גם מאיר שטרית. כאשר חשב שעלול להיגרם לליכוד נזק בבחירות בעקבות מה שהתגלה במרכז הליכוד, הוא הזדרז להגיש הצעת חוק אשר על פיה בעתיד ייבחרו מועמדי המפלגות הגדולות לכנסת בפריימריס של כל חברי המפלגה, ולא במרכז. חוק כזה יכול לצמצם במידה ניכרת את השחיתות הפוליטית. לאחר שהתברר שלליכוד לא נגרם נזק אלקטורלי, הסיק גם מאיר שטרית את המסקנה: על הצעת החוק שלו אין שומעים עוד. גם הוא אינו רוצה להסתכסך עם הבוחרים האמיתיים שלו, חברי המרכז.
רבים טוענים שעמרם מצנע שגה כשהכריז שמפלגת העבודה לא תצטרף לממשלת אחדות לאומית, וששגיאה זאת עלתה לו בלא מעט קולות. אחרי הבחירות היה לחץ על מצנע, גם מתוך מפלגתו, להצטרף לממשלה בראשות אריאל שרון. זה לא היה רק לחץ של שרים לשעבר שהתקשו לראות עצמם שוב כחברי כנסת מן השורה, או של "אנשי משק" שהמוטיווציה שלהם אינה מובנת, אלא גם של רוב בקרב מצביעי העבודה ורוב בקרב הציבור בכלל, שעל פי הסקרים תמך בהקמת ממשלת אחדות כזאת.
אנשים בצמרת הליכוד וגם יוסף לפיד גינו את סירובה של מפלגת העבודה להצטרף לממשלה והאשימו אותה בהפקרת האינטרס הממלכתי לטובת האינטרס המפלגתי. הטענה המגוחכת הזאת מצאה אוזן קשבת בקרב הציבור. אף אחד לא אמר שהשיטה הדמוקרטית נשענת על תחרות רעיונית ופוליטית בין כוחות פוליטיים מתחרים, ושאופוזיציה היא מרכיב הכרחי בחיים דמוקרטיים תקינים. אף אחד לא אמר שאם תוצאת הבחירות היא ממשלת אחדות של מפלגות שערב הבחירות הציגו תוכניות מנוגדות, ומכל מקום שונות, ממילא אפשר לוותר על הליך הבחירות כולו. הבחירות, ההליך שבו הציבור קובע איזו משנה פוליטית הוא מעדיף ואיזו משנה פוליטית הוא דוחה, נהפכות לבלתי-נחוצות. ממשלת אחדות היא למעשה קואליציה של הפוליטיקאים מכל המחנות נגד מימוש רצון הציבור כפי שבא לביטוי בבחירות, והיא כמעט מסכלת את האפשרות להחליף שלטון בבחירות הבאות. מאכזב שהציבור תמך בקואליציה כזאת נגדו, קואליציה שמייתרת בחירות ולמעשה מייתרת מרכיב עיקרי של הדמוקרטיה.
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור את ההדלפה מן הפרקליטות בקשר להלוואה שקיבלה משפחת שרון מסיריל קרן ממחישה שלא רק לבו של הציבור הרחב גס בדמוקרטיה, אלא גם מי שמופקד על שמירת תפקודה של הדמוקרטיה כשיטה להגנה על הציבור ולביטוי רצונו - לבו גס באינטרס הזה. יועץ משפטי חכם יודע שהדלפות ממסדרונות השלטון, גם אם אינן מותרות על פי התקשי"ר ומכבידות לעתים, משרתות את הציבור יותר משהן מזיקות. הדלפות הן חלק ממערכת האיזונים בין שלטון המעדיף לפעול בחשיכה לבין ציבור שלא תמיד רוצה, אך תמיד חייב, לדעת יותר.
כאשר אומרים שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא צריך להיות תמימים: זאת אותה עיתונות שכדי למלא את תפקידה זקוקה להדלפות. מן הטעם הזה מוכר חסיון המקורות העיתונאיים כדרך להגן על מוסרי מידע לעיתונות, לרבות מדליפים. יועץ משפטי חכם המשרת אינטרס ציבורי לפני אינטרס פוליטי יירתע גם מלחקור הדלפה אפשרית מן הפרקליטות אם יש בתוכנה עניין מובהק לציבור, מה גם שאין מדובר בנגע של הדלפות מן הפרקליטות, אלא במקרה כמעט יחיד.
בחקירת ההדלפה ערב הבחירות הצליח היועץ המשפטי לממשלה להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשת מימון הבחירות של אריאל שרון - שהיא פרשה שיש בה עניין עצום לציבור ושהיא מהותית לתפקודה של הדמוקרטיה בישראל - לפרשת ההדלפה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ שאין בה עניין כזה לציבור. היועץ המשפטי גם לא היסס לבקש חשיפת פרטי אנשים שאתם שוחח העיתונאי, ובכך גרם נזק קשה ליכולתה של העיתונות למלא את תפקידה בעתיד. אם מכאן יגיע אליקים רובינשטיין לבית המשפט העליון, ברור שהדבר משקף את ירידת קרנה של הדמוקרטיה. התפקיד הציבורי של העיתונות בשמירתה אינו זוכה להגנה, ומי שפוגע בו מקודם לצמרת.
כל אלה הם רק סימפטומים אחרונים לשקיעתה של ההשקפה הרואה בדמוקרטיה את אבן היסוד של קיומה של ישראל. התהליך הזה נמשך כבר שנים. תנועת הציונות ראתה פתרון ליהודים בהקמתה של מדינה ריבונית בארץ ישראל שהיא יהודית ודמוקרטית. כך גם ישראל מגדירה את עצמה. אבל מי שיקשיב לדברים הנשמעים בקרב הציבור שיותר מכל ציבור אחר משפיע על הווייתה של ישראל ועל מהלכיה במשך שנים, ציבור המתנחלים, ישמע שהמדינה היא קודם כל יהודית, והריבונות היא ריבונות אחרת, לא בהכרח העם הוא הריבון, ועניין משני הוא היות המדינה דמוקרטית. רצח יצחק רבין הוא רק ביטוי קיצוני לסילוק המרכיב הדמוקרטי מדמות המדינה היהודית שהציבור שמתוכו יצא יגאל עמיר רואה לנגד עיניו.
דחיקתה של הדמוקרטיה היא במידה מסוימת החלטה שהחברה הישראלית קיבלה כאשר איפשרה את ההתנחלות בשטחים כבושים, שאינם חלק מן המדינה, ואשר חיים בהם מיליוני בני אדם שאינם אזרחי המדינה והם למעשה משוללי רוב הזכויות שיש לאזרחים במדינתם. הכיבוש וההתנחלות, על כן, הם האנטיתזה לדמוקרטיה, והגדרת ישראל כיום כמדינה דמוקרטית שקולה ביסודה, אם גם בהבדלים מסוימים, להגדרת דרום אפריקה של האפרטהייד כמדינה דמוקרטית. ברור שבשני המקרים ההגדרה היא newspeak מן הסוג הגרוע ביותר.
ומכאן לתפקידה של העיתונות. אילו מאמצים עשו אמצעי התקשורת כדי שיוכלו להתפאר אצל הקהל שלהם שיש להם כתבים בעיראק, ואילו גינויים שמעתי על ש"הארץ" היה העיתון הישראלי היחיד שיש לו עיתונאי בארץ האויב, ברמאללה. קשה לחשוב על מידע חיוני יותר לאזרח ישראלי מאשר כל דיווח שהוא יכול לקבל על חייהם של השכנים הקרובים שלו, והאנשים שחייהם מושפעים ביותר על ידי מדינת ישראל, הפלשתינאים. בכל זאת לא היו עיתונאים מושמצים יותר מגדעון לוי ועמירה הס. בתקשורת הישראלית יש אלפי עיתונאים ובוודאי מאות רבות של כתבי שטח. שניים, רק שניים מהם, דיווחו באופן עקבי, שיטתי ובלעדי על המציאות שהם רואים אצל הפלשתינאים. אולי זה היה דיווח לא שלם, אולי זה היה רק היבט אחד של המציאות, אבל בכל מקרה זה יותר טוב מכלום, מעלטה כמעט מוחלטת, ומה שגרוע יותר, מהתעלמות כמעט מוחלטת. חלק ניכר בציבור הישראלי לא היה מסוגל לקבל את המידע הזה. זהו רגע קשה לדמוקרטיה, שהבסיס העיקרי שלה הוא מידע מרבי על כל דבר שיש בו עניין לציבור.
כשהציבור אינו מעוניין בעיתונות פעילה שתיתן לו דיווח אמין ומלא ככל שהיא יכולה על המציאות, הראשונים שמרגישים זאת הם הפוליטיקאים. ח"כ יובל שטייניץ הבין שהסתערות חקיקתית נגד העיתונות תביא לו קידום פוליטי. ברור שהוא לא חשש שיהיו בקרב תומכיו הפוטנציאליים אנשים שיאמרו לעצמם שאינם רוצים לתמוך במי שמנסה לפגוע קשות בעיתונות.
האם יקהה חוד שיניו של כלב השמירה של הדמוקרטיה? כשאלה הם פני הדברים, ככל הנראה כן.
________________
המחבר, מו"ל קבוצת הארץ;
דברים שנישאו בכנס של האגודה הישראלית לתקשורת, 13 באפריל
2003, אוניברסיטת בר-אילן
