הקרבן האחרון של המשפטיזציה

השמועות אומרות שוועדת וינוגרד נוטה לסיים את עבודתה ללא פרסום מסקנות אישיות. הדעה המקובלת, זו שמופיעה בעיתונות היומית ובתוכניות הפוליטיקה מייחסת את כוונתה זו של הוועדה לחטא היותה ועדת חקירה שמונתה על-ידי ראש הממשלה. "ועדה אינה יכולה להציג מסקנות מרשיעות כלפי מי שמינה אותה". כך טענו בלהט חלק ממשתתפי תוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון. לכאורה, אי-אפשר להתמודד עם טענה כזו. היא נשמעת סבירה והולמת את חולשות האנוש המצויות. נקודת התורפה היחידה של טענה זו היא בכך שהעובדות סותרות אותה. ועדת וינוגרד האכילה את ראש הממשלה מרורים. הדוח החלקי שלה לא חסך ממנו ביקורת. קשה לראות בקטע הבא, שנלקח מהדוח החלקי של הוועדה, כתב חנופה: "אנו סבורים כי ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כאשר ניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את הערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה, ולמשמעות של היעדרו של מטה עצמאי שייעץ לו בסוגיות אלו. בנוסף, ראש הממשלה לא עשה די להשלים את החסר גם לאחר שהתקבלה ההחלטה הראשונית, ולהתאים את ההחלטות להתפתחויות בשטח". הבעיה העיקרית של ועדת וינוגרד אינה יושרתם של חבריה, אלא חולשותיה של המערכת הנורמטיבית הישראלית. חברה שבה מוכרע כל נושא מרכזי במסגרת שיפוטית, היא חברה פגומה. רוב תחומי החיים, וכדוגמא פוליטיקה, משפחה, יחסי עבודה, יזמות כלכלית, ממצים את הפוטנציאל שלהם בסביבה חוץ-משפטית. בתחומים רבים אלה, עקרונות המשפט מתאימים למקרים חריגים בלבד. בחברה פגומה כשלנו, חייבת המערכת המשפטית ליישם את עיקרון המידתיות לא רק למשקלם היחסי של קריטריונים משפטיים, אלא גם למשקלו היחסי של המכלול המשפטי מול משקלם של גורמים חוץ-משפטיים. כתב המינוי של הוועדה קבע ש"הוועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות, וכן תגיש המלצות ככל שתמצא לנכון, בנוגע לדרג המדיני ולמערכת הביטחון, בכל הנוגע למכלול ההיבטים של המערכה בצפון שהחלה ביום 12.07.2006". כתב מינוי כללי ורחב כזה הוא שדה מוקשים לפרקטיקה המשפטית ולכן, מן הראוי להרחיקה ממרחב זה. על-פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 (סעיף 4א.) "החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה, תודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון, והוא ימנה את יושב-ראש הוועדה ואת שאר חבריה". ובנוסף (סעיף 4ב.) "יושב-ראש ועדת חקירה יהיה שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי או שופט כאמור שיצא לגמלאות או שפרש." אפשר להבין למה הוטלה מלאכת מינוי חברי הוועדה על נשיא בית המשפט העליון. כך מובטח שהמינוי לא יהיה מינוי מטעם. לא ברור למה חייב שופט לשבת בראש כל ועדת חקירה. ועדות חקירה מוקמות (סעיף 1) כשהממשלה מגיעה למסקנה "שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור." שופט אינו כל יודע, כל יכול. לשופט וינוגרד, לדוגמא, אין כל יתרון של מומחיות על אף אחד מחברי הוועדה הנוכחית בהבנת "מכלול ההיבטים של המערכה בצפון". לכאורה, למעט יושב הראש, נבחרו כל חברי ועדת וינוגרד על סמך תרומתם הצפויה לניתוח ולהסקת לקחים על אירועי המלחמה בצפון. יושב הראש, לעומת זאת, נבחר בגלל היותו שופט. מומחיותו בנושאי הטיפול של הוועדה, במידה והיא קיימת, היא מקרית לחלוטין. רק מדינה מוכת משפטיזציה מונעת מינוי הרכב אופטימאלי של חברי ועדת חקירה ומעדיפה להגביל את מצאי יושבי הראש הפוטנציאליים של ועדות החקירה שלה לשופטי בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי. לו דעתי היתה נשמעת, יכלול הדוח המסכם של ועדת וינוגרד את ניתוח המצב המשפטי של פעולת הוועדה. ניתוח זה מן הראוי שיבהיר את המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעה הוועדה, כאשר היא נדרשה בו-זמנית להיות גם יעילה וזריזה וגם זהירה בשמירת זכויותיהם של בכירי המערכת. על הוועדה להציע שינויים בתחיקה, שיבטיחו שלהבא, לא תעוקרנה ועדות חקירה ממשלתיות (ודומיהן, קרי ועדת וינוגרד) ושאותם עניינים שהם בעלי חשיבות ציבורית חיונית הטעונים בירור, יתבררו וימצאו את פתרונם. רק כך תהיה זו הוועדה האחרונה (במשמעות Last) ולא הוועדה האחרונה (במשמעות Most recent) שתעוקר באמצעות כלים משפטיים עודפים.