ישעיהו (שייקה) בן-פורת שהלך לעולמו בסוף השבוע והוא בן 80, לאחר מחלה ממושכת, היה זן מיוחד של עיתונאי שמעטים היו כמותו ומעטים יותר עדיין חיים עמנו ופעילים. הוא היה עיתונאי וג'נטלמן, אוהב אדם, חבר ורע ואיש ספוג תרבות אירופית בכל אורחות חייו. הוא שרד את השואה כי הוריו הבריחו אותו בזמן מאוסטריה, תחילה לצרפת ואח"כ לשווייץ. אבל הוא מעולם לא הפך את השואה לדגל, אף כי ידידו הקרוב ופטרונו בתחילת דרכו העיתונאית היה אלי ויזל. רק באוטוביוגרפיה שלו שפורסמה לפני שנים אחדות הוא מתייחס להשפעת השואה על חייו ועבודתו.
בכתיבתו היה ניחוח של קלילות צרפתית, של esprit, גם כשכתב על הנושאים הרציניים ביותר. הוא היה פטריוט ישראלי וציוני, אך הדבר לא גרם לו להסתיר ביקורת. עד 1973 הוא היה קרוב לצעירי מפא"י ולאלה שהלכו עם בן-גוריון לרפ"י. הוא תמך בהתלהבות במשה דיין. אך לאחר מלחמת יום הכיפורים היה שותף לכתיבת הספר "המחדל" ומאז הפסיק להאמין לגרסאות רשמיות, גם של טובי ידידיו בממסד.
בנוסף לעיסוקיו ככתב ופרשן פוליטי אהב שייקה לעסוק בנושאי תרבות. הוא הגיש פינות ותוכניות בענייני תרבות ברדיו, קודם בקול ישראל ואחר כך בגלי צה"ל, לרוב ביחד עם טלילה בן-זכאי. הוא היה מראשוני מנחי תוכנית הראיונות ברדיו ואח"כ בטלוויזיה. בגלי צה"ל הנחה תוכנית בשידור חי בשם "רבותי העיתונות" ששודרה מבית סוקולוב. בטלוויזיה הנחה תוכנית בשם ה"שעה השלישית", שבה התקיים דיון לאחר הצגת סרט. הוא נתן למשתתפים לדבר וגם בלהט הוויכוח שמר על אופי ויכוח ודיון תרבותי, מעין אנטי-פופוליטיקה. סגנון הריאיון שלו דמה לזה של ברנרד פיבו. הוא גם שימש כתב של עיתונים ותחנות רדיו מצרפת, תוך שמירה על אובייקטיביות ואמת עיתונאית.
הוא היה גם נשיא "שולחן הרשעים" שמקום מושבו המקורי היה ב"ספריה" בבית הסופר בניהולו של עמרי אחאי. את השולחן יסד דן בן-אמוץ והנהגתו עברה לשייקה. ישבו בה עיתונאים, סופרים, אמנים, ותיקי מחתרות וסתם בליינים. בין הזכורים לי כיושבים קבועים למדי היו עמוס קינן, יצחק בן-נר, אלכס אנסקי, נתן זהבי, לוי יצחק הירושלמי, פרופ' פנחס אביבי, יגאל תומרקין, נעמי לויצקי, סילבי קשת,חיים לובין, גילה אלמגור, יעקב אגמון, מוטקה ארציאלי ועוד. מירושלים היו באים מדי פעם עליזה וחיים גורי. השולחן לא היה אליטיסטי או אקסקלוסיבי. כל הבא - ברוך הבא. לאחר שעומרי נאלץ לעזוב את הספריה פסק שייקה שהשולחן יעבור למקומות אחרים ואנו נדדנו לטריאנה וכשחזר עומרי לתל אביב שבנו אליו למרתף הבירה שפתח באלנבי.
בראש השולחן ישב תמיד שייקה עם כוסית טובה ומנווט את השיחות ברוחו הטובה. בשנים האחרונות שקע השולחן. כמה מיושביו הלכו לעולמם, אחרים חלו ונחלשו ושייקה חלה ונשאר בביתו. מדי פעם היה יוצר קשר טלפוני. הוא בא להלוויית ידידו הטוב ובן דורו, לוי יצחק הירושלמי. הצלחתי לראיין אותו לרדיו לאחר שקיבל פרס על מפעל חיים מארגון "בני ברית" העולמי.
העולם עצוב יותר וריק יותר בלעדיו.
