השופטת פרוקצ'יה הוסיפה בפסק הדין כי על-פי מסמכי ההתקשרות בין הלקוחות לבין העותרים, היה על העותרים לקבל את כספי הלקוחות מתוך הרנטות, ולהשתמש בהם לצורך עריכת ביטוח חיים ללקוחות, אשר יבטיח את נותן האשראי מפני אפשרות של מות לקוח לפני פרעון מלוא ההלוואה.
על-פי תנאי ההתקשרות, היה על העותרים לבצע את ביטוחי החיים בחברת ביטוח חיצונית, כאשר תנאי הביטוח מיטיבים עם הלקוחות, בעקבות ניהול משא-ומתן עם מבטח חיצוני, ובמסגרת תנאי השוק המקובלים. כנגד ביטוח חיים זה, ניתן ללקוחות "פטור" מפרעון יתרת ההלוואה במקרה של פטירת הלקוח, כאשר נטל תשלום היתרה מוטל על חברות האשראי.
פרוקצ'יה קבעה כי העותרים הפרו את תנאי ההתקשרות במובנים הבאים: בניגוד למצג שהציגו כלפי הלקוחות, כי יפעלו לבטחם במסגרת חברת ביטוח חיצונית, כספי הלקוחות שנועדו לביטוח נלקחו לכיסם של העותרים ולא הועברו לחברה חיצונית; יתר על כן, הסכומים אותם שלשלו העותרים לכיסם בעבור עריכת הביטוח, כביכול, חרגו מהסכומים שהיו רשאים לגבותם מהלקוחות, שנועדו לשקף דמי ביטוח בגין סיכון של פטירת הלקוח בטרם נפרע מלוא סכום ההלוואה – זאת, ותו לא. במקום זאת, שללו העותרים מהלקוחות סכומים גדולים בהרבה, ששקפו, כביכול, גם לדבריהם-הם, סיכונים נוספים, שכלל לא נכללו במסגרת הביטוח הנדרש על-פי מסמכי ההתקשרות.
"במקום לנהל משא-ומתן עם חברת ביטוח חיצונית, ולבטח את הלקוחות בחברה כזו בתנאים האופטימליים עבורם על-פי תנאי השוק, ניהלו העותרים, למעשה, משא-ומתן עם עצמם לקביעת תנאי פרמיות ביטוח החיים, ופעלו בניגוד עניינים עמוק, תוך הפרת חובות האמון והנאמנות שהם חבו כלפי הלקוחות. הפרת האמון התבטאה בכך שבניגוד להתחייבותם לערוך את הביטוח בחברה חיצונית, תוך דאגה לתנאי ביטוח מיטביים עבור הלקוחות, פעלו העותרים לעשיית ביטוח פיקטיבי עם עצמם, באמצעות חברת ביטוח השייכת לעותר, תוך ניכוי סכומי פרמיות ביטוח מכספי הלקוחות בהיקפים חריגים בשים לב לאופי הסיכון שבגינו נדרש הביטוח, והכנסת כספים אלה לכיסם", ציינה.
עוד קבעה כי מצגי העותרים כלפי הלקוחות היו מצגי שוא, שבאמצעותם האמינו הלקוחות כי תנאי עסקות ההלוואה והביטוח ייקבעו לא על-ידי העותרים עצמם, כי אם במשא-ומתן חופשי עם גורמי חוץ ועל-פי תנאי השוק.
"בתוך כך האמינו הלקוחות כי שעורי הפרמיות בעבור ביטוח החיים ייקבעו על-פי המקובל בשוק ביטוח החיים. בפועל, העותרים הסתירו מהלקוחות את עובדת היות העותר הבעלים ובעל השליטה בכל החברות. פרמיות הביטוח שהלקוחות חוייבו בהן היו גבוהות ביחס למקובל בשוק, ונועדו לכסות, כביכול, סיכונים שונים שלא ממין הענין, אשר לא נכללו כלל בין תנאי ההתקשרות. כתוצאה מכך, החלק הפנוי מכספי הרנטה שהגיע לידי הלקוחות היה קטן באופן ניכר מכפי שהם היו זכאים לו אילו נעשה הביטוח על-פי תנאי שוק מקובלים, כמתחייב מההסכמים. כספים אלה שלשלו העותרים לכיסם", לשון פסק הדין.