שביתת המורים הארוכה בתולדות ישראל ניחתה על 600 אלף תלמידים ו-45 אלף מורים מיד לאחר חופשת הסוכות, ב-10 באוקטובר. 17 יום של מגעים בין האוצר לארגון המורים העל-יסודי, הסתיימו בלא כלום. שלושה ימי ניסיון תיווך וגישור נוספים של יו"ר מרכז השלטון המקומי, עדי אלדר, הסתיימו אומנם במעורבות שר האוצר, רוני בר-און, אך ללא תוצאות.
אז, הוגשה על-ידי אלדר בקשה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, על-מנת שיוציא את הצדדים מהבונקרים שבהם התחפרו. השופט אדלר, למוד סכסוכים במשק, ידע כי מעורבות מיידית שלו תגרור פיטורים המוניים ומחאה ציבורית קשה. בשום שכל, אפשר את המשך המשא-ומתן, בתיווכו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, במשך שלושים יום נוספים.
ראש הממשלה התמיד בסירובו להיפגש עם ארגון המורים, רן ארז המשיך לתת דרור לחרצובות לשונו, התלמידים המשוטטים בלילות הסתובבו סהרוריים בימים והפסידו את ההכנות לבגרות, ובתווך, השופט אדלר, אשר העניק לצדדים זמן להתבשל במיץ של עצמם בטרם יכפה את פסיקתו על מי מהם.
במהלך השביתה, נראה היה כי הצדדים עייפים ותשושים, כמו מייחלים לצו, שיורידם מהעץ הגבוה עליו טיפסו. השופט אדלר, שאינו שבע רצון מהוצאת צווים הפוגעים בזכות השביתה, הבין לבסוף כי אין ברירה, וב-4 בדצמבר, אחרי כשישים ימי שביתה, הורה למורים לחזור לספסל הלימודים מיד בתום חופשת החנוכה. כמו בתסריט ידוע מראש, רבע שעה לפני כניסת הצו לתוקף, הגיעו משרד האוצר וארגון המורים העל-יסודי להסכם ביניהם.
מדובר בצו מניעה בהיקף הרחב ביותר שניתן השנה בישראל. השופט אדלר המתין די זמן להוצאתו, ובתבונה רבה העניק לנצים את מלוא האפשרות למיצוי ההידברות ביניהם. שוב הוכח, כי ללא המקל המשפטי, גופים ציבוריים בישראל תקועים ואינם מסוגלים לפתור סכסוכים, בעצמם או באמצעות מגשרים, לטובת הציבור הרחב. על שביתת המרצים כבר דיברנו?
