כותרות העיתונים הכריזו באוקטובר 2007 על "סוף המאבק", על ניצחון בנוק-אאוט ליוצרים, ויותר מזה - על תבוסת התאגידים. במסגרת מה שנראה כמהלך תקשורתי מרשים, עוררו היוצרים מודעות לתהליך החקיקה של חוק זכות היוצרים החדש, הוציאו אנשים לרחובות להפגנת הזדהות, והשבוע, כאמור, הוכתר המהלך כניצחון סוחף.
מזה כשנה דנה ועדת הכלכלה של הכנסת בסעיפי הצעת החוק הממשלתית, אשר אמורה להחליף חוק זכות יוצרים מנדטורי, אנכרוניסטי ולא עדכני, אשר עומד בתוקפו מאז שנת 1911. עיקר המאבק וההישג האמורים מכוונים כלפי הצעת סעיף 35 לחוק החדש, לפיו הבעלות ביצירה מוזמנת תהיה של "היוצר או המזמין, הכל לפי הכוונה המשתמעת מהזמנת היצירה". ע"פ הדיווחים משדה הקרב, עלה בידם של היוצרים להעביר שינוי בנוסח הסעיף, כך שהבעלות הראשונה ביצירה מוזמנת תהיה של היוצר אלא אם כן משתמע אחרת מהסכם ההזמנה.
אין להקל ראש בגודל ההישג, אולם קשה לחשוב על מזמין של יצירה, בעיקר כעת לאחר שהנושא הועלה למודעות, אשר ינסח חוזה הזמנה עמום או "שותק" בקשר לבעלות הראשונית ביצירה המוזמנת, כך שתחול אופציית ברירת המחדל, פרי המאבק המוצלח, לפיה היצירה המוזמנת הינה בבעלות היוצר. חשוב לזכור בהקשר זה, כי ברבים מהחוזים עליהם מוחתמים היוצרים (שהם לאו דווקא הסכמי הזמנה אלא הסכמים יותר "סטנדרטיים" של הוצאות לאור של ספרים, חברות הפקת תקליטים וכיוצא באלה), מועברות זכויות היוצרים וזכויות המבצעים של היוצרים לחברות ההפקה או למו"לים, ובמקרים קיצוניים אף מועברות זכויות עתידיות ביצירות שטרם נכתבו מהיוצרים ל"תאגידים". במרבית המקרים די בכך שהיוצרים יעניקו רישיון כזה או אחר למו"ל או לחברת התקליטים, וישמרו לעצמם את הבעלות בזכות - מבלי לגרוע מן הבעלות, מבלי להעביר את הזכות.
דיני זכויות היוצרים, ובראשם החוק החדש שייחקק, מסדירים משפטית את תהליכי היצירה ו"הצריכה" של אמנות, מוזיקה, טלוויזיה, תיאטרון, קולנוע, ספרות ועוד. חשיבותו של החוק החדש מכרעת. מצב הדברים כפי שהוא כיום, חקיקתית והסכמית, מביא לתוצאות בעייתיות. סופר או מוסיקאי שכתב יצירות תחת כנפיו של מו"ל או "לייבל" זה או אחר, אם יעבור ליצור תחת מו"ל או חברת הפקה אחרים עלול למצוא את עצמו בבעיה מבחינת תהליכי היצירה וחומרי הגלם העומדים לרשותו: אותו יוצר לא יוכל (ברוב המקרים) להשתמש בחומרים שהוא עצמו כתב ויצר, כיוון שהיצירות שיצר אצל המו"ל או הלייבל הקודמים אינן שייכות לו. שימוש בחומרים אלה עשוי לעלות לו בהפרת זכות היוצרים של המו"ל או של חברת ההפקה הקודמים של היוצר (והיו לא מעט תיקים כאלה בבתי המשפט השונים). באופן דומה, לא יוכל מוסיקאי, ברוב המקרים, להקליט גרסה אקוסטית לשיריו תחת חברת הפקה חדשה. האבסורד הזה מוסבר לאור הרציונל הבסיסי העומד ביסוד דיני זכויות היוצרים, ולאור המשאבים העצומים המושקעים ע"י חברות ההפקה והמו"לים בהבאת היצירה לעולם ובשיווקה. בהקשר זה, קשה שלא לערוך קישור בין מאבק שמכוון כולו לשאלת הבעלות ביצירה מוזמנת, לבין מוסד הפטרונות, אשר חשיבותו להתפתחות האמנות והיצירה היתה מאז ומתמיד חיונית ביותר.
השבוע, ברוח העדנה המרובה לה זוכים מספרי סיפורים קצרים ממדינות קטנות ומרוחקות, ישבתי לקרוא קובץ סיפורים חדש-ישן של הסופר היפני הארוקי מוראקאמי שפורסם ב - vintage int. בשנת 2006. בהקדמה מעניינת, במה שנראה כמו תגובה למבקריו על דילוגיו התכופים בין ז'אנר הרומן לז'אנר הסיפור הקצר, מתאר מוראקאמי כיצד הופך בחלוף הזמן סיפור קצר שכתב לרומן שלם, ולהפך - כיצד גרעין סיפורי מאחד הרומנים שלו מתגלגל בסופו של דבר לכדי סיפור קצר. זכותו של היוצר לחזור לתימה שלו עצמו הינה קרדינאלית עבור מרבית היוצרים בכל התחומים, וקל וחומר במוזיקה, בה טכניקות הסימפול הולכות ותופסות מקום מרכזי בתהליכי היצירה.
במסגרת הדיונים בוועדת הכנסת מיוצגים התאגידים הגדולים, חברות מו"לים והפקה וארגוני הגבייה השונים (אקו"ם, הפדרציה לתקליטים ועוד), ויועציהם המשפטיים המלומדים נוטלים חלק משמעותי בדיונים. את היוצרים מייצג מר אביהו מדינה. הוועדה דנה כבר במהות ובליבה של דיני זכויות היוצרים: מיהו יוצר, מהי יצירה, שאלת הבעלות ביצירות ומה ייחשב להפרה של זכות יוצרים, אולם השאירה מספר עניינים ללא הכרעה. במערכת משפטית בה נפסק כי המשחזר של מגילות קומראן נחשב ליוצר והשחזור ליצירה, או שהברווז של דודו גבע מפר את זכויותיה של דיסני בדונאלד דאק, התשובה שתספק החקיקה לשאלות מעין אלו היא מהותית, ולו כדי למנוע דיונים בבתי המשפט סביב השאלה האם פס קול של הצגת תיאטרון, המכיל מס' צלילים (תווים) מועט במיוחד, עולה כדי יצירה מוגנת כהגדרתה בחוק זכות יוצרים.
הצעת החוק מנציחה "בן חורג" או אנומליה מהחוק הישן התקף, והכוונה היא ל"תקליט" המוגדר כ"יצירה", בנפרד מן היצירה המוסיקאלית. משמעות ההצעה בהקשר זה, היא שהתקליט (כלומר הקלטה או מעשה התיעוד של יצירה מוסיקאלית) הינו יצירה בפני עצמה, היוצר שלה הינו המפיק או הלייבל, ושהמוסיקאים אשר עשו יחד ליצירת התקליט, לרבות הנגנים, הזמרים, הטכנאים, המלחינים והכותבים, אינם נחשבים ליוצרים של ההקלטה. אין למי מהם זכות כלשהי ביצירה. מנגד, הצעת החוק שותקת לגבי הבעלים או היוצר של יצירה קולנועית, ואינה מעניקה בעלות בלעדית למפיק של הסרט, כמו שאינה מעניקה הגנה נפרדת של זכות יוצרים לקיבוע של הסרט, על גבי DVD, למשל. אלוהים, היוצר הראשון, מכונה "אל קונה שמים וארץ", והמפרשים מסבירים: אל עושה שמים וארץ, ועל-ידי עשייתו קנאן להיות שלו".
קשה להאמין שמאבק עתידי של היוצרים, המכוונן כלפי הסוגיות שהועלו לעיל, ועוד רבות אחרות, יביא לתוצאות חד-משמעיות. קשה להעלות על הדעת חקיקה בארץ שתעניק למוסיקאים, אשר כאמור כותבים את החומרים שבתקליט, בעלות ראשונים בתקליט לצד חברת ההפקה. יחד עם זאת, במקומות בהם נשמע קולם של היוצרים בעניינים אלה, נעלמו מחוזי ההפקה וההוצאה לאור סעיפים דרקוניים וחסרי היגיון. כי מי מוסמך יותר מן היוצרים להביע דעה לגבי תהליכי היצירה, מהי יצירה, ומיהו יוצר?
לכל הפחות, תגבר המודעות בקרב היוצרים באשר למצב המשפטי, ובאשר למשמעויות של ההסכמים עליהם הם מתבקשים לחתום. היוצרים יתחילו להפנים, קונספט לא פשוט בכלל, שהם מפיקים "זכויות" ולא "רק" אמנות.
