עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, וְיִשְׁמָעוּ--הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב (ירמיהו ו', י')
במכתבי לשמעון פרס, נשיא המדינה, אני שואל: על מה "נדהמת לשמוע" כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, היא עניין של מזל ולא מושא של צדק? מתי בפעם האחרונה ראית בית משפט מבפנים?! אני מאיר את עיניו של הנשיא לדברים שהוא, כלא-משפטן, לא מכיר, ומזמין אותו ליזום חקירה ציבורית בלתי-תלויה, על-מנת להשיב למערכת המשפט את אמון הציבור - אשר נשחק עד-דק.
ביום 21.1.2008 פורסם מכתב 50 המ"פים-במילואים הקורא לאהוד אולמרט "להסיק מסקנות" - ומיד פצחה תזמורת-המימסד בהתקפה מתוזמרת: "אתם עושים 'שימוש ציני' בדרגות שלכם", וכו', וכו'.
המימסד לעולם אינו אוהב ביקורת, וההתקפה על מכתב-המ"פים לא הייתה שונה מהתקפתו של נשיא המדינה, שמעון פרס, על המבקרים את מערכת המשפט - ששה ימים קודם לכן, בטקס השבעת שופטים.
הנשיא פרס דיבר על הפתעתו הרבה כששמע מפי "משפטן מכובד", כדבריו, על דרך התנהלות בתי המשפט, וכך אמר: "נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק, וכי אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט, וכי המשפט אינו אלא הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים המדריכים אותו". הכוונה היא, כמובן, לדברים שאמר עו"ד אביגדור פלדמן בראיון לאילנה דיין.
עוד הוסיף פרס, כפרשנות משלו, על המבקרים את מערכת המשפט - כי "קיים כנראה בקרבנו יצר הרס עצמי", ובהמשך אראה כי
מערכת המשפט עצמה - היא-היא זו הלוקה ביצר ההרס העצמי, ולא מבקריה - גם החריפים יותר. השאלה היא האם נשיאו של העם בציון יודע איפה הוא חי.
כמי שניהל אלפי תיקים בבתי המשפט, וראה בית משפט מבפנים אלפי פעמים, ביקשתי להאיר את עיניו של נשיאי, אשר הציג את עצמו, ונכונה הציג, "כמי שאינו משפטן", ולגלות לו כמה דברים אותם איש לא גילה לו מעולם (ולכן גם "נדהמת לשמוע" דברים כאלה). אציג כאן את תמצית מכתבי אל הנשיא שמעון פרס.
אכן, "אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", אבל זה חלק גלוי מ"יסוד המשפט" עצמו! אתחיל מאמצע המובאה: "נדהמתי לשמוע כי ... אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט ...". ובכן, זהו
עקרון משפטי מימים-ימימה, שאין חפיפה מלאה בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, עיקרון אשר מושתת הן על הדין והן על ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון.
אומר בית המשפט העליון:
"גישה זו, שחקר האמת יש בו כדי להצדיק 'יזום פעילות' מצד שופט, אפילו על חשבון הכללים החוקים והנהלים, המחייבים את שופטי ישראל בעבודתם - גישה זו איננה מקובלת עלי. חשיפת האמת, חשובה ככל שתהיה, איננה מטרה המקדשת את האמצעים. גם קבלת התוודות על-ידי עינויים היא "חקר האמת". גם חקירת הנאשם בתחילת המשפט, כנהוג על-פי השיטה האקוזאטורית, היא 'חקר האמת'" (בג"צ 144/86, סא"ל זיו הלוי, ואח' נ' בית הדין הצבאי לערעורים, ואח', פ"ד מ(2), 309, 315 - ההדגשה שלי).
וזאת רק "דגימת אקראי" מהפסיקה.
חשוב לציין, כך הצהרתי והדגמתי, כי הפער שבין האמת העובדתית לאמת המשפטית פועל לפעמים לטובת הנאשם, לפעמים לרעתו. אבל גם כאשר יש "הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", זה לא תמיד מתגשם, או: על "המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ..."
נחזור אל ה"נדהמתי לשמוע" של הנשיא פרס: "נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ...".
כאן הבאתי דוגמא "מהחיים": נאשם א' ונאשם ב' - שני מקרים אמיתיים של נאשמים אשר הועמדו לדין על-פי כתב-אישום החתום "בשם" ("ב/") - דבר ההופך את כתב-האישום, על-פי ההלכה הפסוקה והמחייבת של ביהמ"ש העליון, לבטל וחסר-תוקף (וממילא כל ההליך המושתת עליו בטל וחסר-תוקף).
נאשם א' זוכה מהטעם הזה בלבד, והמדינה לא ערערה. נאשם ב', לעומת זאת, הורשע, וכל ניסיונותיו לבטל את ההרשעה עלו בתוהו. הוא טיפס שלוש פעמים, במסלולים שונים, עד לבית המשפט העליון, והעלה חרס בידו.
העניין הזה עבר תחת ידיהם של
עשרה שופטים - שבעה מהם בבית המשפט העליון - ואף אחד מהם לא התייחס לטענה הזאת, כולל לפסיקה של ביהמ"ש העליון, עליה הטענה מבוססת. בסוף האיש נאלץ לרצות שנת מאסר תמימה.
יכול להיות, אמרתי במכתבי, שאני טעיתי בתיזה שלי - אבל לענייננו זה לא משנה, כי בין אם צדקתי, בין אם טעיתי, נאשם א' זכה בפיס, ונאשם ב' נשלח לשנת מאסר מאחורי סורג ובריח.
בהמשך הצגתי שאלה נוספת: האם רק "פיס", או משהו גרוע בהרבה - חיסול-חשבונות ו"הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים"?
עו"ד ראובן ועו"ד שמעון פונים אל הרשות המוסמכת (שר המשפטים), כל אחד בנפרד, בתלונה על שופט. שניהם מורשעים בערכאות המשמעת של לשכת עורכי-הדין, ושניהם מערערים לבית המשפט העליון. השופט יהונתן עדיאל (אז שופט-בפועל בבית המשפט העליון, אז והיום מועמד למינוי קבוע לאותה הכהונה)
כותב במקביל את פסקי הדין בשני התיקים - באחד הוא מזכה את המערער, מהטעם שמותר להתלונן בפני הרשות המוסמכת,
ובשני הוא מאשר את ההרשעה, בלי להתייחס כלל לאותה הנקודה ממש. בכל אחד מהמקרים שני שופטים נוספים נתנו את חתימת ה"אני מסכים" שלהם.
כאן כבר נשאלת השאלה אם זאת רק "הגרלת פיס" (כפי שאמר עו"ד פלדמן, והנשיא "נדהם לשמוע"), או שהיה כאן חיסול חשבונות מכוער עם עורך-הדין המרבה לבקר את מערכת המשפט, וגם "הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים" (כפי שהוסיף עו"ד פלדמן, גם כן לתדהמתו של הנשיא)?
ושוב אל ה"נדהמתי לשמוע": "נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט ... לא מושא של צדק, וכי אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט ...". כאן התחלתי מדוגמה "היפותטית": פלוני מואשם בכך שבתאריך מסויים, במקום מסויים, הוא רצח במו-ידיו את עו"ד שמחה ניר, ("להלן - המנוח" כמו שאומרים), ואחרי שהתביעה סיימה להביא את ראיותיה הוא, הנאשם, עולה לדוכן העדים ומעיד מה שמעיד, וגם מביא מטעמו שני עדי מפתח: את מפקד בית-המעצר אבו-כביר, אשר מביא עימו את הרישומים המקוריים, ומעיד כי בתאריך הרצח הנאשם היה אז עצור אצלו (בעניין עבירה אחרת), ואת שמחה ניר, (להלן - "המנוח"), אשר מעיד על עצמו שהוא "חי ונושם ברציפות, וללא 'מוות קליני', החל מגמר לידתו ועד לעצם הרגע הזה".
בית המשפט המחוזי מתעלם מהעדויות האלו, ומרשיע את הנאשם ברציחתו של שמחה ניר, כמיוחס לו בכתב-האישום. בית המשפט העליון מאשר את ההרשעה, ומתעלם גם הוא מאותן העדויות - ובהעדר אפשרות לערעור נוסף, ההרשעה ברצח נעשית חלוטה, למרות שהנאשם הראה אליבי מוצק, וגם הוכיח שה"מנוח" עדיין חי, נושם ובועט...
האם זה כשר, שאלתי, וגם השבתי: אליבא דנציבת תלונות הציבור על שופטים, הגב' טובה שטרסברג-כהן, אשר באה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) ואמרה את הדברים אלה ממרומי המקפצה,
"זה לגיטימי", גם אם ההתעלמות היא בכוונת-מכוון!
אמור מעתה: התרחיש הזה הוא לא ממש "הזוי", וממילא זו רק שאלה של זמן עד שתרחיש כמותו גם יתרחש בפועל. נו, ועם "הכשר" כזה, מה הפלא שהיושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל - ואם יתריסו נגדי שאני "עושה הכללות", אני אגיד "כן, בהחלט!!!" - הוא "על הפנים"?
על תרבות השקר של השופטים
ב-14.1.2008, יום לפני ה"נדהמתי לשמוע", פרץ הוויכוח הפומבי בין שתי הנשיאות - דורית ביניש נשיאת ביהמ"ש העליון, ועדנה בקנשטיין, נשיאת בתימ"ש השלום במחוז תל אביב - בשאלה מי אחראי להוצאתה מרשימת המועמדים-לקידום של השופטת חיותה כוחן, אם-בית-הדין בהרכב אשר הרשיע את שר המשפטים לשעבר חיים רמון.
הנשיאה ביניש גלגלה את האחריות לפתחיהם של הנשיאה בקנשטיין ושל שר המשפטים, דניאל פרידמן, ואילו הנשיאה בקנשטיין האשימה את הנשיאה ביניש בכך שהיא "זורה חול בעיני הבריות". לא פחות.
אני לא רוצה להיכנס לשאלה מי-אחראי למה, אמרתי, אבל דבר אחד ברור:
אחת משתי הנשיאות משקרת במצח נחושה (ואגב כך המלצתי לנשיא לקרוא את מאמרו של העיתונאי יואב יצחק, ביניש - שקרנית עם קבלות), וכאשר שופטים נתפסים לתרבות-השקר מחוץ לבית המשפט, אין מקום לשום "תדהמה לשמוע" שאותה תרבות-שקר מחלחלת גם אל מלאכתם השיפוטית, שהרי, כידוע, חוק הכלים השלובים הוא חוק אוניברסאלי.
כאן התייחסתי במפורש למקרה האישי שלי: בתיק על"ע 4743/02 אומר השופט יהונתן עדיאל הנ"ל שאני כיניתי את השופט אפרים דורון "אוטיסט", וזה, כמובן, שקר. כי אני, עם כל הביקורת שלי על השופטים, מעולם לא אמרתי דבר כזה על שופט.
אבל זה לא היה השקר היחיד באותו פסק-דין, כי במקום אחר הוא גם אומר שאני טענתי כי "חובתי כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט": גם זה שקר, כי אני לא טענתי כדבר הזה, וגם לא יכולתי לטעון כדבר הזה, משום שלשיטתי שני הפרמטרים האלה הם על מישורים שונים לחלוטין.
כאשר באותו פסק-דין ישנם לפחות שני שקרים - ה"תדהמה" צריכה להיות על תרבות-השקר של השופטים, ועל כך שכה מעטים מעזים לקרוא "המלך עירום" בשער-בת-רבים.
בהמשך, תחת הכותרת "עוד על תרבות השקר של השופטים: איך מרמים את כל הציבור?", הראיתי איך בתיהמ"ש לתעבורה "מוכרים" לנאשמים - ודרכם לציבור כולו - את הסברי-ההבל השקריים, לפיהם "עם הצילום אי-אפשר להתווכח", כאשר כל מקצוען יודע שיותר קל להתווכח עם הצילום מאשר עם עדותו של שוטר שקרן אשר השופט "האמין" לו.
על עקרון "הפאוצ' הכפול" וקלישאת "חקר האמת" הצבועה
לכל חייל יש, כידוע, שני "פאוצ'ס" בחגורו, בהם הוא מחזיק דברים לשימוש מיידי. גם לשופטים יש שניים כאלה: באחד הם מחזיקים תשובה לכל שאלה, ובשני הם מחזיקים תשובה הפוכה לכל תשובה שבפאוצ' הראשון.
כך, למשל, טענת "חקר האמת": התביעה המשטרתית, כדבר-שבשיטה, באה לביהמ"ש לתעבורה עם תיק "בוסרי", בתקווה שהנאשם יתנדב להשלים לה את החסר. אם היא תיזקק לדחייה לצורך מיקצה-שיפורים, היא תמלמל את צמד-המלים "חקר האמת" - והשופט ייעתר לה, כדבר-שבשיגרה (כפי שאכן קורה לרוב). אבל אם קורה דבר כזה לנאשם והוא נזקק למיקצה-שיפורים, השופט פותח את הפאוצ' השני ומוציא תשובה הפוכה: "מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו, ולא הציבור בכלל ובתי המשפט בפרט, יצטרכו ללכת עקב-בצד-אגודל אחרי מידת תשומת-הלב שבעל-דין מוכן להקדיש לענייניו המשפטיים". ומה עם "חקר האמת"? לעזאזל "חקר האמת" - העיקר "לסגור" עוד תיק!
השקר השיפוטי מחלחל לכל פינה
קלישאה נדושה היא כי "לשקר אין רגליים", וזה נכון, אבל יש לו כנפיים; ועם הכנפיים האלה הוא ממריא ועף לכל מקום, ומחלחל לכל פינה: אופקית לתחומים אחרים של המשפט, ואנכית גם לערכאות הערעור - עד לבית המשפט העליון.
כך, למשל, הערעור בבית המשפט העליון, בפרשת לוי-עטייה המפורסמת בה עמדה למבחן אמינותו של "אקדח הלייזר" המשטרתי (מד המהירות הפועל באמצעות קרן הלייזר, הקרוי גם "ממל"ז"). בפסק-דינם קובעים השופטים דליה דורנר, איילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי, כי מדידתו של הממל"ז היא אמינה עד לטווח של 300 מטרים בלבד, אבל באותו פסה"ד ממש הם מאשרים את הרשעתם של שני המערערים, למרות שמהירותו של כל אחד מהם נמדדה מטווח של כ-500 מטרים!!! ואם עו"ד פלדמן אומר כי "אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", כך אמרתי, הוא לא רק יודע על מה הוא שח, אלא שהוא גם דובר אמת!
על העדר הערכים
ושוב אל ה"נדהמתי לשמוע": "נדהמתי לשמוע כי ... המשפט אינו אלא הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים המדריכים אותו". ובכן, זו הנקודה החשובה ביותר:
העדר הערכים אצל רבים מהשופטים.
כאן הזכרתי את דבריו של אהרן ברק, נשיאו הקודם של בית המשפט העליון שהירבה לומר כי השפיטה היא "דרך חיים". לא שליחות ציבורית, לא הקרבה למען הכלל, אלא "דרך חיים".
כאן הזכרתי את "תפירת התיקים" לאלה אשר מבקשים להנהיג רפורמות אשר יש בהן כדי לפגוע ב"דרך החיים" של השופטים, והוספתי: כבוד הנשיא, מן הסתם תגיד שאתה "נדהם לשמוע" על "תפירת תיקים", אבל לפני שאתה אומר זאת - חפש בגוגל את הצירוף "תפירת תיקים" יחד עם הצירוף "יעקב נאמן", ותגלה שם "מתפרה" שלמה. ואם לא די לך בכך, הוספתי - שאל נא את שר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן.
עוד על ה"ערכים" של מערכת המשפט: על דמוקרטיה שאינה מתחילה מבית
מקהלת ה"(בדימ.)ים" של בית המשפט העליון (טובה שטרסברג-כהן, יצחק זמיר, אליהו מצא, מישאל חשין, דליה דורנר - ולאחרונה גם אהרן ברק בכבודו ובעצמו) הולכת מעיר לעיר, משכונה לשכונה, כדי לשכנע אותנו שהרפורמות המוצעות ע"י השר פרידמן מהוות "סכנה לדמוקרטיה", ולהלך עלינו אימים כי יש בהן כדי "להחזיר את הדמוקרטיה שלנו שנים רבות אחורנית". השאלה היא איזו "דמוקרטיה" הם מקיימים על גבם-הם.
אחד הערכים אשר בלעדיהם אין דמוקרטיה הוא חופש הביטוי, והחופש הזה לא נמדד בזכות להלל ולשבח את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל, אלא בזכות לבקר בחריפות את השלטונות, גם ברמה הבכירה ביותר, וה"שלטונות" זה גם מערכת המשפט - כולל בית המשפט העליון. ולבקר בחריפות את השופטים, זה לא רק להצביע על "שגיאות פה-ושם", אלא גם לתקוף את היושר האינטלקטואלי שלהם, את האינטגריטי שלהם, את בורותם המקצועית, ומה לא - הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית של מערכת המשפט.
אבל לא ... זה כבר לא. לבקר בחריפות את האחרים - כן, כי אנחנו בעד חופש-הביטוי, אבל לבקר אותנו?! הנה מה שאומר עליהם הפרופ' זאב סגל: "החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג'ון סטיוארט מיל,
נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה" (ההדגשה שלי).
ומה עושה שופט "עליון" כמו אדמונד לוי, אשר מקבל את הביקורת כ"מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש", כאשר מותחים עליו ביקורת? הוא רץ גם למשטרה, וגם ללשכת עורכי-הדין!
בהמשך הראיתי כיצד "השתן עלה להם לראש, והם עדיין רוקדים על הטיטאניק", כאשר אמון הציבור בשופטיו - כולל בביהמ"ש העליון - נשחק עד דק, ובאשר לדבריו של אהרן ברק, עכשיו, לפיהם: "לא פסיקותיו של בית המשפט העליון הביאו להתערערות האמון הציבורי בו, אלא ההתקפות עליו שאין להן יסוד". הסברתי לנשיא כי מה עוד נשאר עכשיו, לשיטתם, הוא רק להחליף את הציבור, ובא לציון גואל.
מקהלת-ה(בדימ.)ים של השופטים מנסה לשכנע אותנו שהמערכת אינה מושחתת ("אם מערכת המשפט הייתה מושחתת, הייתם צריכים לשים שטרי כסף בכל כתב-תביעה!"), ובכך ייתכן מאוד שהם מתפרצים לדלת פתוחה, אבל כאשר לוחצים עליהם להתייחס לדברים שאינם בגדר השחיתות ה"קשה", הם מיד בורחים אל הקצה השני: לא אנחנו האשמים בסחבת שבבתי המשפט, אלא נערי האוצר, אשר לא נותנים לנו מספיק תקנים!
גם בכך הם די צודקים, אבל הבעייה היא במאסה האדירה של כל מה שנמצא בין השוחד לבין הסחבת, וממנה הם מנסים לחמוק. זאת היא אותה שחיתות "רכה" אשר "דווקא היא מסכנת את החברה בישראל", כלשונו של ה(בדימ.) יצחק זמיר, אשר, מן הסתם, התכוון למה שקורין במקומותינו הסתאבות.
יום כיפור משפטי
אסון יום כיפור התשל"ד-1973, התרחש בגלל הסגידה לגנרלים, בגלל השתקת הביקורת על המימסד הביטחוני, וכו', וכעת זה בא עלינו שנית - הפעם על המערכת המשפטית. ראה מה כתבתי לפני 33 שנים - והדברים כאילו נכתבו היום - על יום כיפור משפטי. ראה מה ניבאתי בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעיה: מכה אנושה וכואבת - כולל רצח שופט - תוך חמש שנים, וזה קרה תוך פחות מארבע.
על "יצר ההרס העצמי"
בנאומו אמר הנשיא פרס - ואת זאת הוא הפנה אל המבקרים את מערכת המשפט - גם כי "קיים כנראה בקרבנו יצר הרס עצמי". ה"כנראה" מיותר, אבל הכתובת לחיצים האלה היא מקום אחר: במערכת המשפט עצמה - אשר היא-היא הלוקה ביצר ההרס העצמי.
כאשר עו"ד אביגדור פלדמן, או אני, או כל אדם אחר, מבקרים את המערכת השלטונית, כולל את בתי המשפט, יכול להיות שאנחנו טועים, שאנחנו מטומטמים, שאנחנו אידיוטים, שאנחנו עיוורים אשר טחו עיניהם מראות את המציאות היפה בה אנחנו חיים, ויכול להיות שאנחנו באמת נביא להרס המדינה, על כל מערכותיה ...
אבל היצר המניע אותנו הוא יצר הקיום, ולא יצר ההרס העצמי. ואילו לגבי השופטים - אני כלל לא בטוח. השופטים שומעים רק את עצמם, לא מתייחסים לביקורת, מקשקשים ומקשקשים, מסתבכים בשקרים ומתחפרים בהם, ומבזים את עצמם לדעת, נון-סטופ.
הם לא חושבים קדימה אפילו מילימטר אחד מעבר לקצה-חוטמם. האם חשבה הנשיאה דורית ביניש שה"הסבר" שלה להוצאתה של השופטת חיותה כוחן מרשימת המועמדים לקידום יעבור ללא תגובתם של דניאל פרידמן ועדנה בקנשטיין? האם לא היה לה ברור שבסופו של דבר השאלה היחידה שתישאר לציבור היא מי מהשתיים אמרה אמת, ומי היא זו אשר שיקרה? האם לא היה לה ברור שהציבור לא יאמין לה, אלא לפרידמן ובקנשטיין? והשאלה היא, כמובן, מיהו הלוקה ביצר של הרס עצמי?
אז מה עושים עם זה?
בירור ציבורי בלתי-תלוי - הוא התשובה. אהרן ("אחרי שהמסך יירד לא תראו אותי, לא תשמעו ממני") ברק אומר עכשיו (כפי שכבר הבאתי לעיל): "לא פסיקותיו של בית המשפט העליון הביאו להתערערות האמון הציבורי בו, אלא ההתקפות עליו שאין להן יסוד".
אכן, לאף אחד אין מונופול, לא על החוכמה ולא על הצדק, ולכן יכול להיות שאהרן ברק צודק, ואנחנו טועים - אבל יכול להיות גם ההיפך.
הנושא הזה מצריך חקירה ציבורית, אבל ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות החקירה, לא באה בחשבון, כי ועדה כזאת ממונה ע"י נשיא(ת) ביהמ"ש העליון, ואין שום סיכוי שבעולם שוועדה אשר מונתה כך תגיע למסקנה שהביקורת על מערכת המשפט היא נכונה, ואילו בירור פרלמנטארי, כולל אפשרות לתיקון החוק לעניין אופן מינוי הוועדה, לא יעבור, כי זה מנוגד לקוי היסוד של הממשלה, ומפלגת העבודה תפיל על כך את הממשלה.
נותר, איפוא, המוצא הזמין היחיד (אשר יש לו תקדימים):
ועדה ציבורית מטעם נשיא המדינה. ועדה כזאת היא, מעצם טיבה וטבעה, ועדה אד-הוק חד-פעמית, ללא סמכויות סטאטוטוריות, אשר אינה משתייכת לשום "מעמד", "גילדה" או "קליקה" - ודווקא ב"חולשתה" זו עיקר כוחה.
כדי להבטיח "טאבולה ראסה", או "סטריליות אינטרסנטית" - תנאי הכרחי לאמון הציבור בוועדה ובמסקנותיה - לא יהיו בוועדה חברים מן המימסד המשפטי: לא שופטים, לא עורכי-דין, ואפילו לא מהאקדמיה המשפטית, אשר גם היא, לצערי, מפולגת בין "תומכי פרידמן" לבין "תומכי ביניש".
החברים בוועדה יהיו, איפוא, אנשי ציבור ואנשי רוח, כאלה אשר מעולם לא הביעו דיעה באשר להתנהלותה של מערכת המשפט ורצוי כאלה שגם זהות פוליטית אין להם.
זאת האפשרות היחידה, אולי, וועדה ציבורית בלתי-תלוייה, אשר תאיר את עיני כל הציבור לדעת - במידת האפשר - מה הביא לאבדנו של אמון הציבור בשופטיו, ואיך ניתן לשקמו, בבחינת השיבה שופטינו כבראשונה.
