שני חלקים יש בו בפסק הדין של השופט אדמונד לוי בעניין הנשיא לשעבר משה קצב. החלק הראשון עוסק בעניין שלשמו התכנס בג"צ - תקפות עיסקת הטיעון עם קצב, ויש גם חלק שני: פרסומות.
השאלה אם זה תקין ששופט ינסה לדחוף כך לציבור - בתוך פסק דין - מין תחבושות הגייניות שכאלה.
כדי כך צרמו הדברים, עד שהנשיאה ביניש נאלצה - כמו גננת - להסביר לשופט שזה לא המקום (אני מניח שאהרן ברק היה משכנע את השופט, מבעוד מועד, לסלק מפסק דינו את החלק השני, אבל זה כבר סיפור אחר).
נכון, אומרים ששופטים מדברים בפסקי הדין שלהם. אבל ככה? לחכות לאיזה פסק דין עם רייטינג גבוה כדי לעשותו במה להתקפות על אויבי האומה ושר המשפטים?
אבל יתרה מכך: אם כך נוהג השופט אדמונד לוי, מה ימנע מחר משופט אחר להחליט, שאחד מפסקי הדין שלו - כזה עם רייטינג גבוה במיוחד - מתאים כדי לבוא חשבון פנימה עם מערכת המשפט, או חלילה עם הנשיאה עצמה, ולהלקותם ולהטיח בהם האשמות על תפקוד לקוי של המערכת, על פיגורים במתן פסקי דין, על פסקי דין עקומים ולא מנומקים, על פרוטוקולים שקריים, על שופטים היושבים בדין תוך ניגוד אינטרסים, על רמה ירודה של שופטים וכיוצא באלה קללות ונאצות?
ואז, אנא אנו באים?
יידע השופט אדמונד לוי כי הגלימה - שיש הרואים בה גלבייה שחורה - עדיין אינה מקנה לו מעמד של מוכיח בשער.
