מזוז הביתה

אף אחד לא יצא צדיק מן הפרשה הזאת. לא המתלוננות, שהמרכזית שבהן סולקה לחלוטין מכתב האישום, לא שופטי בית המשפט העליון שבכלל הסכימו לדון בסוגייה - ובוודאי שלא הנשיא היוצא. אבל הניזוק הגדול ביותר הוא, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה. במשרדי פרקליטות המדינה חוגגים, משום מה, אבל כל מי שקורא בעיון את פסק הדין לא מוצא שם סיבה למסיבה. כל הפארסה שהתרחשה מסביב לחקירתו של משה קצב, לרבות ההצהרות הבומבסטיות של מני מזוז בדבר חומרתו-כביכול של כתב האישום המתגבש נגד נשיא המדינה לשעבר, מה שהטעה גם את ועדת הכנסת שכפתה על משה קצב להכריז על ניבצרות, פעם אחרי פעם, לא הייתה מתרחשת אם מני מזוז לא היה מקיים מסיבות עיתונאים או מדליף לכתבי-החצר שלו מה דעתו על חומר החקירה. הלהיטות שלו 'לרוץ לספר לחבר'ה' היא זאת שהייתה בעוכריו. בדיעבד, מתברר, שמני מזוז לא הכיר, ככל הנראה, את הראיות שהצטברו בתיקי החקירה במשרדי פרקליטות המדינה. אחרת, אין להבין כיצד פרקליטיו של משה קצב הצליחו לשכנע אותו לרדת מן העץ הגבוה שעליו הוא טיפס אחוז תזזית במהלך השנה הארוכה שבה נגרר שמו של נשיא המדינה היוצא בראש חוצות. הם, פרקליטיו של הנשיא לשעבר, הרי לא הביאו עמם שום דבר מן הבית. הכול נמצא שם, בתיקי פרקליטות המדינה, אז איך מני מזוז לא ראה זאת? כלום יכול להיות שמישהו בחש מאחורי הקלעים וסימן מטרה לאחר שהחיצים נורו? איך בכלל נבנתה בראשונה טיוטת כתב האישום שייחסה למשה קצב עבירות כה חמורות? כלום ייתכן שכל מה שיוחס לנשיא היוצא במסיבות העיתונאים של מני מזוז ובמכתביו לפרקליטיו של משה קצב, שכולם, אגב, פורסמו ברבים לפני שהם הגיעו לנמעניהם, לא היה אלא פרי דמיונו בלבד? האם יכול להיות שמני מזוז, לקראת סיום הקדנציה שלו, מבקש לכפר במשהו על התנהגותו הנלוזה בעת שקיבל לידיו את טיוטת כתב האישום נגד אריאל שרון שהשאירה על שולחנו עדנה ארבל לפני שעברה לכהן בבית המשפט העליון? האם מבין היום מני מזוז, בן העיר נתיבות, שגם לו יש אחריות למה שקורה היום בדרום? כלום הוא מבין ששיתוף הפעולה שלו במעשה הנבלה שנעשה ביהודים שהתגוררו בגוש קטיף מעמיד גם את העיר שבה גדל בסכנה?

מדיניות האיפוק

מני מזוז עבר אומנם את 'מבחן משה קצב' בשלום - אבל הסיבה המרכזית לכך היא מדיניות האיפוק שחלק משופטי בית המשפט גזרו על עצמם בעת האחרונה; לא נכונות התנהלותו - או תקינותה. איפוק זה, קשה לדעת למי, או למה, לייחס אותו. לפרישתו של הנשיא הכריזמטי שהנהיג במשך שנים רבות את מדיניותו פורשת הכנפיים לכול עבר, או לאימתו של שר המשפטים הנוכחי שעושה את כול אשר לאל ידו כדי לקצץ בכנפיו של בית המשפט העליון. מכול מקום הדברים מצאו את ביטויים כבר לפני מספר חודשים כשעל שולחנו של בית המשפט העליון הועלתה סוגיית מינויו של חיים רמון לשר בממשלה. כבר אז אמרו השופטים איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס שאין בדעתם להתערב בשאלה זו שכן מי שהכריע בדבר היו הממשלה והכנסת. באותו פסק דין נשארה במיעוט עדנה ארבל, בעלת בריתה של דורית ביניש. שתיהן מוליכות, עדיין, את הקו הרואה בבית המשפט העליון את סמכות העל בכל הנוגע להתנהלות כל הרשויות האחרות - לרבות הרשויות הנבחרות בידי הציבור. עידן זה, כנראה, תם. משה קצב יכול רק לברך את עצמו על שלא אהרן ברק ישב בראש ההרכב שדן בהסדר הטיעון שנעשה עמו. אפשר בהחלט להניח שהנשיא לשעבר של בית המשפט העליון היה גורר אחריו את כל השופטים האחרים - שאותם, כנראה, הוא היה ממנה אישית כדי לא להשאיר שום דבר ליד המקרה - להחלטה שהייתה פחות סימפאטית; לא רק למשה קצב. גם, ובעיקר, ליועץ המשפטי לממשלה. כך, אגב, נהג אהרן ברק בכל מהלך 'ההינתקות'. הוא ישב בראש כל ההרכבים שדנו בעתירות השונות - ובכולם היה לו רוב מוצק עוד לפני תחילת הדיון. יכול להיות, שבפרקליטות המדינה, מחככים כעת ידיים בסיפוק, אבל בציבור הרחב התחושה בוודאי קשה הרבה יותר. לא מעט אנשים זוכרים בוודאי מה עשו שם לחיים רמון, אז שר המשפטים. דומה שלא יכול להיות ספק, שהיה זה מהלך לא ראוי, בלשון המעטה, שנועד לסלק מן התפקיד את מי שהצטייר אז כאיום ממשי על כוחו הבלתי מרוסן של בית המשפט העליון. אף אחד לא טוען, חלילה, שמישהו בבית המשפט העליון 'הזמין' את כתב האישום - אבל מה שקרה במהלך החקירה, ולאחריה, בעת שהתקיים המשפט, היה צריך להדליק הרבה נורות אדומות. מני מזוז צריך להחזיר עכשיו את המפתחות - וללכת הביתה. התפקיד גדול עליו בכמה מספרים. זה היה ברור מבראשית. מי שבחר בו רצה, כנראה, בראש ובראשונה לסלק את מה שנראה אז כאיום המרכזי על המשך כהונתו של אריאל שרון - ועל מהלכיו המדיניים. משה קראדי ודן חלוץ כבר 'עושים לביתם'. גם הם מונו לתפקידיהם בזמנו רק לאחר שמישהו בירר עמם, מן הסתם, מה עמדותיהם בשאלת הגירוש מגוש קטיף. ככל שידוע, מי שעשה אז את 'המלאכה המלוכלכת' עבור אריאל שרון נמצא עתה מאחורי סורג ובריח. מני מזוז מונה בחטא. עכשיו הגיעה השעה לעשות עמו חשבון - ולשלוח אותו בחזרה לנתיבות. אולי שם, לצלילי הקסאמים שנופלים בסביבה, הוא יתפכח - כדי לברר עם עצמו ועם מצפונו כיצד הוא נתן יד לכל מה שקורה שם עכשיו.