מוסכמה ידועה בחברה הישראלית ובעיקר בתקשורת היא כי אין בישראל מחאה ציבורית. המוסכמה קובעת כי המאבקים בישראל נכשלים למול "המערכת" הנוקשה. התקשורת הישראלית משוועת לאיזה מאבק סטודנטים כמו בצרפת של 68' או שחזור של חוויית מוטי אשכנזי. מובילי דעת הקהל אינם מבינים מדוע במדינה עם כל כך הרבה בעיות, לא מתעורר נחשול ענק של מחאה ציבורית שישנה הכול, כמו גל השוטף חוף, ובחזרתו לוקח איתו את כל הזבל שהשאירו מבקרים לא אחראיים בחוף.
הם טועים. המחאה הציבורית בישראל, המאבקים הציבוריים, מצליחים מאוד; לעתים אף נדמה כי הם מצליחים מדי. היכולת לשנות את מהלכי "המערכת" היא קלה יחסית ובעזרת רצון טוב, מיומנות ונחישות ניתן לעשות זאת, ויש לכך מאות דוגמאות.
צה"ל הוא דוגמה מאלפת להצלחת המאבקים הציבוריים. צה"ל הוא בבואה של הקרעים בחברה הישראלית, והוא משמש, לפעמים ללא רצונו, כמגרש המשחקים של בעלי האינטרסים השונים בחברה ישראלית קרועה.
למרות שכביכול מקומו של צה"ל הופך פחות דומיננטי בישראל, הוא עדיין נמצא רלוונטי במרבית המאבקים בישראל. דת ומדינה, חברה, מגדר, מדיני, פוליטיקה, ערבים, איכות סביבה – כמעט הכל נוגע לצה"ל. נחום ברנע כתב פעם שבשביל מחאה ציבורית בישראל צריך דרגות. ארבע אימהות הראו שלא חייבים דרגות, אלא אפשר להיות גם אימהות לבעלי דרגות.
המחאה בעקבות מלחמת לבנון השנייה הייתה בלעדית לחיילים ולהורים שכולים, וזאת למרות שהמחאה נגעה בכולנו, ובמיוחד בתושבי הצפון, אשר נעלמו כליל לאחר תום המלחמה. המאבק לשוויון בנטל מורכב מחיילי מילואים והורים לחיילים משרתים, אך כאמור הצבא לא משמש רק כקרקע למאבקים הנוגעים ישירות לצבא. אליס מילר היא הדוגמה למאבק למען זכויות נשים, ואילו הקמת עיר הבה"דים בנגב ממצה לתוכה מגוון נושאים: פריפריה מול מרכז, איכות סביבה, יחס למיעוטים ועוד.
בישראל עדיין יש רגישות רבה לכל מה שמסמל צבע הזית, לטוב ולרע. מי שרוצה להילחם בסמלי המדינה עושה זאת דרך הצבא. הדרך להביע מחאה, אנרכיסטיות, שנאה או "מקוריות" ממש "מחייבת" את השפלת נושאי המדים. ומאידך, מי שרוצה להיראות כפטריוט, מאמץ ללבו יחידות צה"ל, חיילי מילואים או למצער חיילים בודדים. אפילו הפעולה הראשונה של גאידמק, הארכי–תורם, בישראל הייתה הקמת אנדרטה לחללי אסון המסוקים.
וכאמור, המחאה הציבורית בכל הנוגע לצבא מצליחה. הורים שכולים הצליחו לשנות רבים ממנהגי הצבא (הספר המצויין "הפוליטיקה של השכול" מאת גדעון דורון ואודי לבל מצביע על דוגמאות רבות), החל מהקמת ועדות חקירה חיצוניות, דרך כיתוב על מצבות ועד הובלת נסיגות. מחאת חיילי מילואים הובילה להתפטרות ממשלת גולדה מאיר, להקמת ועדת כהאן לאחר מלחמת לבנון ועוד. חיילי המילואים הקימו תנועות מספר: "התעוררות", בלת"מ, פורום מחט"ים ומג"דים, תנועות הסרבנות ועוד. מרבית התנועות זכו להצלחה כזו או אחרת. מהקמת הנח"ל החרדי, דרך ההטבות לחיילי המילואים ועד לשינויים בשטח בצורה של מחסומים – כולם תולדה של מאבקים שהובילו חיילי מילואים.
אם כן, מדוע קיימת בישראל המוסכמה שציינתי לעיל, כאילו המחאה הציבורית נכשלת? זאת בעיקר כי שכחנו מאלברט איינשטיין? איך הפציפיסט המוכר בהיסטוריה מתקשר למאמר על צבא וחברה? זאת משום שאיינשטיין הוא זה שהביא לעולם את תורת היחסות, ולימד אותנו שהדברים אינם מוחלטים אלא יחסיים. קיימת אצלנו ציפייה למהפכות מיידיות, לשינויים מרחיקי לכת – אך לא כך מתקדמים הדברים במציאות. הצלחה של מחאה צריכה להיבחן באופן יחסי למצב אותו היא ניסתה לשנות.
קל לי לתת כדוגמה את המאבק לזכויות חיילי המילואים. בציבור יש תפיסה כאילו המדינה פוגעת ללא הרף בחיילי המילואים. נכון שעדיין יש הרבה מה לעשות בתחום, אך אם נבחן את מצב חיילי המילואים בשנת 99' שבה התחיל בערך המאבק המוכר (שיש לי הזכות להיות ממוביליו) ועד היום, נראה שיפור עצום לטובה. פחות ימי מילואים, יותר כסף כפיצוי, חוק נגד פיטורי מילואימניק, השוואת התנאים למשפחות נופלי חיילי המילואים כמו שמקבלים טייסים נופלים, יום הוכרה לחיילים, מבצעים מסחריים ועוד – כולם תוצאה של מאבק ארוך ועיקש.
צה"ל היא מערכת גדולה, בעלת עומק ומשקל רב – ולכן קשה להזיזה. אך ההבדל בין קשה לבלתי אפשרי הוא בדיוק הנקודה שאני מבקש להעביר במאמר זה.
במודל הוקטורים לניתוח מדיניות ציבורית שפיתחתי אני מסתמך על חוקי התנועה של ניוטון - החוק הראשון קובע כי גוף יתמיד בתנועתו עד שלא יופעל עליו לחץ חיצוני. החוק השני קובע כי כיוון התנועה של הגוף מושפע מסיכול הכוחות המופעלים עליו ביחס ישיר לתנועה של הגוף. אין כאן כוונה לבלבל את הקורא בפיסיקה, אלא להעביר את המסר – ככל שנפעיל לחץ על צה"ל בנקודות הרלוונטיות, כך נצליח לשנות את כיוון תנועתו. הערה חשובה - עלינו לשמור שלא להפעיל לחץ גדול מדי.
בסופו של דבר, נכון שהמאבקים החברתיים חשובים וצה"ל מהווה זירה חשובה, אך צריך לזכור כי מטרתו הראשונית של צה"ל הוא הגנה על מדינת ישראל. יש רבים השוכחים זאת. כל הלחצים וכל השימוש הסמי-פוליטי בצה"ל - אסור שיעבור את הגבול שיביא להיחלשות הצבא. מ"פ המשרתים במילואים, המשתמשים בדרגתם בכדי לקרוא לראש הממשלה בישראל – זוהי לדעתי חציית קו אדום, שהרי הם מפקדים על אלפי אנשים שאמורים קודם כול להגן עלינו.
המחאה הציבורית בישראל מצליחה בדרך כלל, לראיה צה"ל בשנת 2008. לעתים היא אפילו מצליחה מדי, לראיה צה"ל בשנת 2006.
