חגיגות 10 שנים למדינת ישראל פגשו אותי, כילד, חוגג בהתלהבות בכיכר העיר. לא היה שם שמאל או ימין, בכיכר. כולם רקדו הורה ביחד. בית הספר נמלא דגלים וכל התלמידים והתלמידות ציירו את דגל ישראל, עמדו דום בצפירה, דקלמו בדמעות את מגש הכסף, חגגו בהתלהבות ספונטנית שמחה את ערב יום העצמאות, ומכל טווח האמונות שגדלנו בהן, בבית - כולם האמינו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
מה קרה לנו מאז? הימין הקצין ימינה, השמאל הקצין שמאלה, בני עקיבא כבר לא רוקדים הורה בנים ובנות יחד, ילדי תנועות הנוער כבר מזמן לא במועדוני התנועות אלא במועדוני לילה ואל מול מסך המחשב, משחקי הגוגואים בשכונה התחלפו למציאות וירטואלית שאין בה רגבי אדמה ממשיים - ולכן אין בה קשר לאדמה, לאדמת ארץ ישראל. המכנה המשותף העדכני של כל פלגי העם הוא אטימות לעוני ולמצוקת הזולת, שחיתות שלטונית, מאבק איתנים בין אמונות ורעיונות מקוטבים, שנאת חינם. לכאורה, נדמה היה לנו אז שיש קיטוב בעם. ילדי לוחמי האצ"ל לא התערבבו עם ילדי לוחמי ההגנה, חרותניקים נחשבו מוקצים בסביבת האליטה המפא"ייניקית של אז - ואפילו לא שיערנו שהמציאות התמימה ההיא הייתה רק הקדימון למציאות קשה ממנה, כזו שמסכנת את עצם קיומנו כאן.
והנה, ישראל כבר חוגגת 60. חוגגת? כן, אולם לצד החוגגים: מיליון וחצי עניים, מתוכם כ-700 אלף ילדים שאין להם כריך בארוחת העשר, או הצהריים, או הערב, פילוג חריף בין דתיים לחילוניים, מדינה שמנוהלת ע"י גיליון האקסל של פקידי האוצר, שבשם "התייחסות גלובלית לכלכלת ישראל" מוחקים משבצות כמו ההוספיס בתל השומר, שעות חינוך או תקציב מזערי לסייעות לילדים בעלי מוגבלויות, התעמרות מוסדות המדינה בסטודנטים, חד-הוריות, חיילים משוחררים ואוכלוסיות מוחלשות. כל אלו הן סיבות מצויינות לאזרחי ישראל לאבד את הקשר לאדם, לאדמה ולזכות של עם ישראל למדינתו. אני צופה בתהליכים האלו בכאב גדול. העם היהודי הוא עם בעל בסיס ערכי, עם שאמור לתמוך בבניו ובבנותיו ומקיים מזה דורות את קהילותיו על בסיס ערבות הדדית, אמונה עמוקה, מתן בסתר, צדקה ואהבה. גם היום העם היהודי נרדף בתפוצות, חשוף - למעלה מ-60 שנה אחרי השואה - לאנטישמיות קשה, שנאה ואלימות. כוחו של העם היהודי, נצחונו על המרצחים ויכולתו לעמוד אל מול אותה אנטישמיות, הינו בקיומה האיתן של מדינת ישראל, מדינת היהודים.
חשוב שנבין, חשוב שנדע, חשוב שנמצא את הדרך לגשר על טווח הדיעות ונבסס את המכנה המשותף בין כולנו כאן: מדינת ישראל שייכת לעם ישראל וחייבת לשמור על ריבונותה, גבולות בטוחים ושטח כולל המאפשר לה להגן על תושביה. שטחי יהודה ושומרון הם שטחים שנכללו במפת הארץ עוד בחלוקה הראשונית, נכבשו מאיתנו בשנת 48, ובשנת 67 - נכבשו מחדש. שלנו, בזכות ולא בחסד. השטחים הללו אינם נתונים למשא-ומתן ועצם העמדתם לדיון מערערת את מעמדנו בעיני עצמנו ובאזור כולו - ובמיוחד הדיון סביב ירושלים, שהיא סמל לריבונות העם היהודי על ארצו.
כולנו, יהודי ארץ ישראל, באנו הנה על-מנת ליישב את מדינת היהודים - ולא בנדידה אקראית. שנאת המדינות השכנות אלינו, מבוססת על יהדותנו ולא על ישראליות מערבית ותרבות "מתבוללת". הם - מזהים היטב את הבסיס המשותף לכל תושבי ישראל, מזהים טוב מאיתנו.
תפיסת הקהילה והערבות ההדדית ההסטורית של העם היהודי חייבת לקבל ביטוי בשיח המשותף בעם, בהנהגה ובייצוג בכנסת, מה שיביא לחיבור מחדש לתחושת הזכות שלנו על האדמה הזו. רק כך ניתן יהיה להמשיך ולהעמיק את העוצמה הפנימית שלנו כעם, ורק העוצמה הזו תביא עמה סיכוי לשלום אמיתי - בו אנו שומרים על גבולות ריבוניים רחבים ומנהלים יחסי מסחר תקינים עם מדינות האיזור, במינימום של מתח צבאי. זה לא יקרה עכשיו, התהליך ארוך ומתחיל מגישור שלנו על הפערים בתוכנו.
אני, חגגתי את יום הולדתה ה-60 של מדינת ישראל. חגגתי בעצב על חלק ממה שמתרחש בהווה, אולם בגאווה רבה על כל מה שבנינו כאן עד היום. מדינת ישראל היא ערך, לא רק מדינה. ערך, שעל החגיגות לשקף ולכן כל כך חשוב היה שהתקיימו. אולם איני יכול לשבת בצד ולא לגלות מעורבות שתביא אותנו בחזרה לערכים הבסיסיים שגדלנו עליהם, ערכים לאומיים, יהודיים וערכים חברתיים מפותחים וחשובים שהטמיע בנו זאב ז'בוטינסקי. בכללם - חמשת המ"מים: על המדינה להעניק לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מרפא ומורה. האזרחים הללו, יגמלו למדינה באהבתם, מסירותם (גם בצבא וגם באזרחות) ונאמנותם.
זכרו: המשותף, לא המפריד!
