בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (יום ה', 9.10.03) ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בו נדחתה תביעת לשון הרע נגד המקומון הירושלמי "כל הזמן" מרשת "מעריב מקומונים" והעיתונאי גדעון ספירו.
סיפור המעשה מתחיל בחודש ספטמבר 2000: בעקבות פעולת "דובדבן" בכפר עסירה א-שימאליה ליד שכם, בה נהרגו שלושה חיילי צה"ל מאש חבריהם, פרסמה העיתונאית סילבי קשת רשימה בידיעות אחרונות, ובה מתחה ביקורת חריפה על צה"ל ועל "דובדבן". בין היתר כתבה קשת כי "דובדבן" הינה "יחידה בלתי אנושית של נערים, שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם".
בעקבות הדברים הללו הגיש המערער, אז מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים וכיום עורך דין במקצועו, תלונה למשטרה בגין המרדה נגד קשת. בתלונה כתב המערער, כי "הדברים של קשת חמורים. לפי חוק העונשין ההגדרה של המרדה היא 'מי שמביא לידי שינאה, או אי נאמנות למדינה, לרשויות השלטון דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר'. יושבת סילבי קשת בביתה בצפון תל אביב, ישנה טוב בלילה ומשסה בכתיבה לא אחראית המעוררת זעם. בדברים שלה יש משום הצדקה למותם של חיילי דובדבן, פגיעה במשפחות ובצה"ל".
תוכן התלונה התפרסם ב"כל הזמן", ביוזמת המערער, ובתגובה לדברים פרסם גדעון ספירו בטורו - אף הוא ב"כל הזמן" - את הדברים הבאים:
פולי פרג', מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת לאור דברי ביקורת נוקבים שכתבה נגד יחידת החיסול דובדבן, כמו למשל ש"יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות - סופם שהם טובחים בחבריהם". צודקת ב-150 אחוזים. המתמחה פרג', באווילותו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין שמדבר על "שינאה ואי נאמנות למדינה ולרשויות השלטון", ששווים 5 שנות מאסר. מדוע פרג' הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שינאה ואי נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. לכן צריך לצאת נגד דובדבן ונגד מי שהקימו אותה. ומדוע פרג' מסוכן? כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי.
עד כאן דברי ספירו.
בשל דברים אלה, הגיש המערער, באמצעות עורך הדין אמיר שניידשר, תביעת לשון הרע לבית משפט השלום. המערער טען כי יש בדברים משום הוצאת לשון הרע עליו, שאינה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא יואל צור) דחה את התביעה, בקובעו כי ייחוס "אווילות מחשבתית ומשפטית" למערער אינה מהווה לשון הרע וזאת לאור הקשרם הכולל של הדברים. צור קבע בפסק הדין, כי "... אם קוראים מילים אלו בצורה שאינה תלושה ממלוא הטקסט, הרי שניתן לראות שלא הייתה פה לשון הרע", וזאת לאור ההסבר של ספירו בהמשך הדברים, הסבר ש"מנטרל את הפגיעה שיכול היה התובע להיפגע מהכינוי אוויל".
השופט צור קבע עוד, כי דבריו של ספירו "נובעים במישרין מדעותיו על השלטון בישראל ועל תפקידה של עיתונות חופשית", וכי דברי ספירו הם בגדר "הבעת דעה", לפיה אי הבנתו של התובע כי הדברים המוגדרים כהמרדה הינם התפקיד של עיתונות חופשית ודמוקרטית מהווים בסיס למסקנה כי המערער הינו אוויל. "אפשר להסכים או לא להסכים לדעתו של ספירו", קבע צור, "אך לאור הסברו אין בדבריו משום הוצאת דיבה".
עוד נקבע בפסק הדין, כי גם הביטויים המתייחסים לסכנה הנשקפת מהמערער אינם מהווים לשון הרע. בית המשפט נימק את עמדתו בכך שמקריאת הטקסט כולו עולה, כי מדובר בהבעת דעה על מצב עתידי שאין לדעת האם יתקיים, זאת על אף השימוש ב"טרמינולוגיה ורטוריקה קיצוניים".
כאמור, על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים יהונתן עדיאל, בעז אוקון ומרים מזרחי). בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, אך לא מנימוקיו של בית משפט השלום. "כל הזמן" וגדעון ספירו יוצגו על-ידי עורך הדין בנימין ברץ.
שופטי המחוזי סברו, כי דבריו של ספירו אכן מהווים לשון הרע: "המשיב 5 כינה את המערער "אוויל" ופרסם הערכה שלילית ביותר לגבי כישוריו המחשבתיים והמשפטיים של המערער, משפטן במקצועו. הוא גם השווה אותו למשפטנים שהשלימו עם השתלטות הנאציזם על גרמניה. השוואה בין המערער למשפטנים "שהתקרנפו לתוך המשטר הנאצי" מרמזת לנכונותו של המערער לשרת כל משטר עוול, תכונה שאינה ממעלותיו של משפטן הגון. הטלת דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אדם עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו ולבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג חבריו למקצוע....
... אכן, ספירו נימק מדוע הוא סבור כי המערער הינו אוויל משפטי ומחשבתי, אולם הסבר זה אינו משכך את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של המערער כמשפטן מקצועי. ממכלול הדברים צפה ועולה דעתו השלילית של המחבר על כושרו ויושרו המשפטי של המערער וכן פקפוק ביחס ליכולתו של המערער להיות שופט או פרקליט ראוי".
"יתר על כן", הוסיפו השופטים, "הבעת דעה שלילית על אדם יכולה בהחלט שתהא לשון הרע. כאן יש להבחין בין עצם לשון הרע לבין התקיימותן של ההגנות הקבועות בחוק".
יחד עם זאת, קבעו שופטי בית המשפט המחוזי, אין להטיל על "כל הזמן" או על ספירו אחריות בשל הפרסום.
"ספירו", אמרו השופטים, "הביע את דעתו על מעשהו של המערער ועל אופיו, אשר לשיטתו התגלה במעשהו זה. המערער הגיש תלונה על המרדה כנגד עיתונאית פובליציסטית שפרסמה מאמר בעיתון בעל תפוצה רחבה. מעשה זה, של ניסיון להניע את המדינה לנקוט בהליכים פליליים בגין המרדה נגד עיתונאי, על-רקע ביקורת שמתח האחרון על הצבא, בהחלט נופל בגדר הבעת דעה על התנהגותו של המערער בקשר לעניין ציבורי, ויש בו משום הבעת דעה על אופיו או דעותיו של המשיב כפי שהתגלו באתה התנהגות".
השופטים הוסיפו כי "מעשהו של פריג' היה מעשה פומבי, או למצער ניתן לו פומבי על-ידי פרסום הכתבה בעקבותיה נכתבו דבריו של ספירו. היוזמה לפרסום הכתבה עליה הגיב ספירו באה מפריג' עצמו. על כן, נראה כי ספירו הביע את דעתו הביקורתית על מעשה פומבי של פריג' וכן על אופיו כפי שהוא נתגלה באותה פעולה".
לפיכך, קבעו השופטים, עומדת ל"כל הזמן" ולספירו הגנת תום הלב. מכך נובע, שעל אף שהדברים שפורסמו על המערער הם בגדר לשון הרע, הערעור נדחה.
ע"א 3524/02 ראובן פריג' נ' "כל הזמן" ואח'
