לפני פרוץ המלחמה האחרונה בקווקז כמעט כל העיתונאים "הדמוקרטיים" ברוסיה (בהקבלה ליפי הנפש בישראל), כולל עיתונאים ידועים כמו רדזיחובסקי ושנדרוביץ' (יהודים, כמובן) כתבו ואמרו שלא תפרוץ מלחמה, מפני ש"אף אחד אינו מעוניין בה".
מתברר שהעיתונאים הללו כנראה אינם מבינים את מפת האינטרסים של המעורבים בקונפליקט, או שאינם רוצים להבין אותה כדי שלא "לאַתְגֵר" את השקפתם האידיאולוגית. למעשה, הקו הרוסי התוקפני מתחיל לצוץ על פני השטח זה שנתיים-שלוש ולבלוט בו. קו זה מבטא את החששות ואת אי שביעות רצונם של הרוסים לנוכח צעדים שעשה המערב בשנים האחרונות, ושאותם מפרשים הרוסים כמכוונים נגדם וכמאיימים על האינטרסים שלהם.
כדאי להזכיר את הרקע לתחושות ולערכות האלה. עם קריסת האימפריה הסובייטית, סברה המנהיגות הרוסית, אשר ראתה ברוסיה יורשת פוליטית של האימפריה הרוסית ושל ברית-המועצות, שכל האזורים והמדינות שקיבלו עצמאות יישארו לכל הפחות בתחום ההשפעה הרוסית. סברה זו קיבלה סימוכין מהבטחות דיפלומטיות של מדינות מערביות כמו גרמניה וארה"ב. אולם, המדינות שהשתחררו מעול השלטון הסובייטי, נטו להתחמק מההשפעה הרוסית - וזאת בשל הזיכרון והחשש המאיים - ולחפש מקום טוב תחת המטרייה המערבית.
המערב מרגיז את הרוסים
וכך, מדינות ברית ורשה לשעבר כמו פולין, צ'כיה, הונגריה, רומניה ובולגריה, הזדרזו להתקבל לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו. עקב כך, "התקרבה" ברית נאט"ו לגבולות רוסיה, ואזור החיץ שבין רוסיה וברית נאט"ו הצטמצם ולמעשה נעלם. בנוסף על כך, גם חלק מן הרפובליקות הסובייטיות לשעבר - וחלק חשוב - דוגמת אוקראינה, גאורגיה והמדינות הבלטיות, הביעו רצון עז להתקבל לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו. ומכיוון שברית נאט"ו נחשבת ברוסיה באופן מסורתי כיריב (אם לא כאויב) פוטנציאלי, ראתה רוסיה במגמה זו איום.
ניסיון רוסי דיפלומטי למנוע את התפתחות העניינים הזו לא צלח. שתי פעולות של המערב הרגיזו במיוחד את הרוסים. הראשונה הייתה מלחמתו של המערב נגד סרביה, אשר נחשבה כבעלת קירבה היסטורית-תרבותית לרוסיה בד-בבד עם הזלזול שהפגין המערב בחוק הבינלאומי, קרי בעקרון השלמות הטריטוריאלית, כשתמך בעצמאותו של חבל קוסובו, שמבחינה היסטורית נחשב לחלק בלתי נפרד מסרביה. כיוון שהתועלת שצמחה למערב מעצמאות חבל קוסובו מוטלת בספק רב, פירשו הרוסים את הפעולה הזאת כאנטי-רוסית גרידא. הפעולה ה"מערבית" השנייה שמאוד מרגיזה את הרוסים היא הצבתו של מערך טילים אמריקניים באירופה המזרחית. זו נראית בעיני הרוסים כרמיסת האינטרסים שלהם או לפחות כדריסה הדרגתית ועקבית שלהם.
לאור כל אלה, הגיעה המנהיגות הרוסית למסקנה, שכדי למנוע את הסחף יש עבור לצעדים מעשיים נגד המערב. קו זה קיבל ביטוי ממשי ב"נאום מינכן" שנשא ולדימיר פוטין לפני כשנה, ובהתגברות כללית של הרטוריקה הרוסית האנטי-מערבית, ובמיוחד האנטי-אמריקנית. להחלטה זו לנקוט "קו תקיף" תרמה העובדה שבעשור האחרון מתרחשת ברוסיה צמיחה כלכלית נמרצת, בעיקר עקב עלייה חדה במחירי הנפט והגז, שהגבירה משמעותית את ההשפעה הכלכלית והפוליטית הרוסית בעולם. בעקבות כך כיום מרגישים הרוסים את עצמם בטוחים הרבה יותר. הם גם התחילו לשקם את צבאם ולשדרג את מערכותיה הצבאיות, והעבירו את התעשיה הצבאית תהליך מודרניזציה שהפך את רוסיה לספקית השנייה בעולם של נשק מודרני. בהקשר זה יש גם לזכור שאירופה תלויה מאוד באספקת נפט וגז מרוסיה (עד 25% מתצרוכת הגז שלה).
כל אלה נותנים לרוסים קלפים חדשים במשחק שלהם עם המערב על ההשפעה בעולם. "הצעדים המעשיים" של רוסיה כלפי המערב החלו אפוא להתבטא בפגיעה באינטרסים מערביים, ובמיוחד באינטרסים של ארה"ב, בכל מקום אפשרי. כך, למשל, כרתו הרוסים ברית פוליטית-כלכלית עם המשטרים האנטי-אמריקניים בוונצואלה ובאירן, והחלו להתערב באופן הרבה יותר פעיל במזרח התיכון - כולל נגד ישראל כבעלת בריתה של ארה"ב, תוך שהם תומכים תמיכה צבאית ופוליטית הן בסוריה והן בחיזבאללה ובחמאס. בנושא החשוב והרגיש במיוחד למערב - תוכנית הגרעין האירנית - בולמת רוסיה כל פעולה בינלאומית יעילה.
כל זה יצר הרבה נקודות חיכוך ומתח בין המערב לרוסיה, שבסופו של דבר הגיעו להתפרצות הצבאית בקווקז.
הישג אסטרטגי או כאב ראש?
מבין מערך הרפובליקות הסובייטיות לשעבר שנטו למערב, הייתה גאורגיה החוליה החלשה. זוהי מדינה קטנה, דלת אוכלוסיה ואמצעים ומרובת בעיות פנים, שביניהן כמה אזורים בדלניים ובתוכם אוסטיה הדרומית ואבחזיה. אולם, גאורגיה נמצאת בצומת אסטרטגי חשוב: דרכה עובר צינור נפט חדש וחשוב מן הים הכספי אל המערב, אשר פוצץ לפני כמה ימים. בשנים האחרונות ניסו הרוסים להפיל את משטרו של נשיא גאורגיה, מיכאיל סקאשווילי הפרו-מערבי, בדרכים שונות כמו קשירת קשר עם האופוזיציה או הטלת סנקציות כלכליות - אך ללא הצלחה. בתקופה שלפני פרוץ המלחמה נקטה אוסטיה פרובוקציות צבאיות רבות כלפי גאורגיה, כגון הפגזות של כפרים גיאורגיים בשטחה של גאורגיה וגם בשטחה של אוסטיה עצמה. סביר להניח שמאחורי הפרובוקציות הללו ניצבו הרוסים, שביקשו לגרור את גאורגיה לתגובה חריפה. זו בסופו של דבר לא איחרה לבוא. גאורגיה הפציצה את בירת אוסטיה צחינבאלי ורוסיה בתגובה הפעילה כוח צבאי מסיבי. צבא גאורגיה הובס במהרה, והצבא הרוסי התקדם למרחק של 35 ק"מ מהבירה טביליסי, תוך שהוא כובש כמה ערים במהלך התקדמותו.
מטרתם של הרוסים הייתה כנראה (כפי שטענו חלק מן הפרשנים הרוסים הלאומניים) לכבוש את טביליסי ולהפיל את משטרו של סקאשווילי. אבל התערבות דיפלומטית מערבית מהירה, ובמיוחד התערבותו של נשיא צרפת סרקוזי, מנעה זאת. מבחינה מקומית, קרי, באזור הקווקז, לא השיגה רוסיה שום תועלת ממשית מפעולתה, וזאת משום שהאזורים הבדלניים הקטנים (אבחזיה ואוסטיה), שהפכו למעשה לשטחי חסות רוסיים, אינם מקנים למחזיק בהם כל חשיבות אסטרטגית - אלא רק כאב ראש. אבל מבחינה בינלאומית היו לפעולה זו השלכות מרחיקות לכת ואולי אפילו בלתי צפויות. רוסיה יכולה לנחם את עצמה בכך שהשיגה את מטרתה העיקרית: הפגנת כוח והחלטיות בהגנה על האינטרסים שלה כלפי המערב, שלוּותה בגל עכור של לאומנות רוסית. מצד שני, בצעדה זה היא עוררה פחדים ישנים מן "הדוב הרוסי" מצד שכניה וכן עוררה נגדה את דעת הקהל המערבי, אשר עלולה לגרום לנקיטת סנקציות אנטי-רוסיות, כגון אי קבלתה של רוסיה לארגון הסחר הבינלאומי או הדחתה מארגון המדינות המתועשות (8-G).
פעולותיה של רוסיה במלחמה ולאחריה נועדו לאותת למערב על קיומן של שתי אפשרויות: רוסיה המשתפת פעולה עמו כפי שנהגה באפגניסטן ובעירק (הסכמה שבשתיקה) ובמלחמה נגד הטרור, ולעומת זאת רוסיה החלטית ותוקפנית שבכוחה לפגוע באינטרסים של המערב ושל ארה"ב, אם הללו ימשיכו לפגוע באינטרסים של רוסיה.
לאחר המלחמה הגבירה רוסיה את מעורבותה במזרח התיכון - בין השאר, באספקת נשק לסוריה, שליחת הצי הרוסי לים התיכון וגילוי כוונתה להקים בסיס צבאי ימי בנמל טרטוס שבסוריה - והחריפה מאוד את הרטוריקה נגד המערב ובמיוחד נגד ארה"ב.
אפשר אפוא להגיד שהעולם ניצב עתה לפני הסיבוב הבא של "המלחמה הקרה". אומנם שני הצדדים אינם מעוניינים בעימות, אבל כבר היו דברים מעולם, כולל מלחמות קשות שפרצו למרות העובדה שאף אחד לא היה מעוניין בהן.
