גל"צ, חממת השמאל בתקשורת

כל מי שמצוי בתקשורת הישראלית יודע כי היא נושאת בחובה סוד גלוי פרדוכסאלי. מצד אחד, חלק משמעותי מן העוסקים הבכירים במקצוע התקשורתי הזה הם מוטי-שמאל שעמדתם האידיאולוגית באה לידי ביטוי בכתיבתם הפובליציסטית וגם בצורת הבחירה וההצגה של נושאים חדשותיים. מצד שני, כל מי שמצוי במערכת הפוליטית יודע שהשמאל האמיתי בישראל הוא מיעוט שבמיעוט. כל מי שינסה לפענח את מקורות התעלומה המוזרה הזו לא יוכל שלא להגיע למסקנה ברורה ופשוטה: קיימת בישראל חממה המגדלת ומטפחת את עיתונאי השמאל. לחממה החריגה והייחודית הזו קוראים גלי צה"ל. השידור הראשון של גלי צה"ל עלה לאוויר ב-24 בספטמבר, 1950. מלכתחילה נועדה התחנה להיות מכשיר חינוכי בעבור חיילי צה"ל. התחנה החלה בשידור תוכנית חדשות יומית קצרה, בת עשרים דקות, בשם "יומן צה"ל". ומכיוון שהתחנה נועדה לשרת את צה"ל הגיע המימון להפעלתה מתקציב הביטחון. רק ב-1956 קיבלה גל"צ מעמד של תחנה ממלכתית. במשך שנים שירתה תחנת גלי צה"ל את יעודה המקורי כאשר שידרה חומרים שהיו מיועדים בעיקר לחיילים, כמו תוכניות מוזיקה עם ד"שים מחיילים ותוכניות שונות הקשורות לצה"ל. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר התחנה החלה לשדר 24 שעות ביממה, החלה להתפתח המטמורפוזה שהפכה את התחנה הצבאית לתחנה אזרחית לכל דבר, תחנה בעלת אג'נדה פוליטית שמאלית ברורה, שחדלה להיות תחנת שידור צבאית. המטמורפוזה הזו הפריעה ככל הנראה לפיקוד העליון של צה"ל. כבר בשנת 1983 ביקש הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה לוי, להפסיק את שידורי החדשות של גלי צה"ל, לקצץ את תקציב התחנה ולהקטין את מספר עובדיה. ב-1992 הציע הרמטכ"ל דאז רב-אלוף אהוד ברק לסגור את התחנה או להעבירה מצה"ל לאחריות משרד החינוך . שני הניסיונות האלה כשלו בעקבות מחאות שהוליכו אנשי השמאל שהיו הנהנים העיקריים מקיומה של גלי צה"ל - והתחנה המשיכה לשדר ולטפח את הדורות הבאים של אנשי שמאל שמצידם המשיכו לדאוג לכך שתמיד - כאשר תועלה לדיון שאלת המשך קיומה של התחנה המיותרת הזאת - תקום מחאה ציבורית ספונטאנית-יזומה ותמנע את הסגירה. רבים וטובים - בהם אישי ציבור, אזרחים ואף עיתונאים - מתחו במשך השנים ביקורת על עצם קיומה של התחנה הכאילו-צה"לית וטענו כי במדינה דמוקרטית פעולתה של תחנה בעלת אג'נדה פוליטית, תחת מסווה של תחנה "צבאית", הינה דבר תמוה. באחד הדוחות על גלי צה"ל קבע מבקר המדינה אליעזר גולדברג: "התחנה קיימה את פעילותה תוך חריגה מפקודות הצבא החלות עליה, כמו גם מכללי המינהל התקין. משרד הביטחון וצה"ל לא קיימו פיקוח ובקרה מספקים על פעילותה השוטפת של התחנה, ולא פעלו במהלך השנים על-מנת למסד תשתית מנהלית מתאימה לפעילות התחנה, שתיתן מענה למכלול מאפייניה הייחודיים". בין הממצאים החמורים שמצא גולדברג: אנשי התחנה חתמו ללא הרשאות על הסכמים כלכליים כושלים עם חברות מסחריות, וללא רישום נאות בספרי התקציב של הכספים שהתקבלו מהחסויות. כמו-כן התברר שהתחנה העסיקה כ-90 אזרחים דרך חברות כוח אדם ללא רישום ופיקוח מוסדר, ולא הייתה בקרה נאותה על העסקת חיילי מילואים בתחנה. הביקורת על גלי צה"ל לא הייתה נחלתם הבלעדית של אנשי המרכז והימין בישראל. אפילו העיתונאי נחום ברנע, שהתחנך על ברכי תפיסת העולם של השמאל הסוציאליסטי, ביקר את הקונספט של גל"צ וטען כי בזמן שחיילים רבים משרתים שירות קרבי תובעני ואינם יוצאים עם מקצוע ביד לאחר שחרורם מצה"ל, בונים לעצמם חיילי גל"צ קריירה תקשורתית מבטיחה בזמן שירותם. ברנע ציין כי באופן פרדוכסאלי, גוף התקשורת הישראלי היחיד שלא שלח אף כתב לשטחי הקרבות במהלך מלחמת לבנון השנייה היה דווקא גל"צ, מכיוון שכתביה טענו כי הם חיילים חסרי הכשרה קרבית לשהות בלבנון. גם העיתונאית יעל פז-מלמד, שנטיות ליבה השמאליות כלל אינן מוסתרות ומאמריה המתפרסמים במעריב מוכיחים זאת, ביקרה אף היא את גל"צ וכתבה שהעובדה שאנשי התקשורת הישראלית בילו ברובם את שירותם הצבאי ככתבים בתחנה, לא אפשרה להם להכיר את גווניה של החברה הישראלית ולקבל פרספקטיבה רחבה ואמינה יותר כלפיה. קריינים ושדרים רבים התחילו את דרכם בגלי צה"ל ועברו אחר כך לקול ישראל ולטלוויזיה. ביניהם "כוכבי" העבר הרחוק כמו: פנחס הר-זהב, יוסף טרגין, נעמי דליות, עדנה פיינרו, שרי רז, עדנה פאר, חיים קינן, דליה הלר, ו"כוכבים" צעירים יותר כמו ליאור טל, רויטל עמית, עמית סגל, ליאורה (מגל) גושן, איריס לביא, יצחק איתן ודן כנר. בשנים האחרונות עלתה קרנה של מחלקת החדשות והאקטואליה בגל"צ, ושמות השדרנים המרכזיים בה כיום הם רזי ברקאי, רפי רשף, מיכה פרידמן, יעל דן, ירון וילנסקי, גולן יוכפז, אילנה דיין, ואחרים. גם חברת הכנסת כיום שלי יחימוביץ (העבודה) נמנתה עם מגישי המשדרים של מחלקת החדשות. רבים מן העיתונאים האלה מובילים אג'נדה פוליטית-שמאלית ברורה, כאשר הרוח המובילה את נטיית הלב האידיאולוגית הזו הוא רזי ברקאי, המשדר מדי-יום ביומו בגל"צ, ובשם חופש הביטוי, המתאפשר לו מעל במה שתקציב הביטחון מממן אותה, נאבק בנחישות ובהתמדה למימוש עמדתו הפוליטית. בימים שבהם מתקיים מאבק חריף על היקף תקציב הביטחון ועל הצורך בצמצומו, מן הראוי היה לנתק את תחנת השידור השמאלנית הזו, גל"צ, מעטיני תקציב הביטחון. לא, אינני ממליץ לסגור את גלי צה"ל. אני ממליץ להפריט את התחנה. אם יש מי שהפרוטה מצויה בכיסו והפצת אג'נדת השמאל בישראל חשובה לו - למשל מו"ל הארץ עמוס שוקן - אולי ראוי שירכוש את התחנה וידאג לקיומה ולקיום עובדיה, מכספו, כדי שתוכל להמשיך ולהאדיר את האג'נדה שבה תומכים עובדיה המוכשרים והמסורים. ראוי אולי לסיים את הדיון בנושא המוגדר תחת הכותרת מעוותת המציאות - גלי צה"ל - בדברים שנכתבו בדוח מבקר המדינה על-ידי המבקר דאז שופט בית המשפט העליון (בדימ.) אליעזר גולדברג: "דרוש ניתוח שיפריד את גלי צה"ל מהצבא. עקרונית, זה לא הגיוני שלצבא יש תחנת שידור שלא משדרת לצבא, וזה לא יכול להימשך שהיא תישאר במימון צבאי. צבא שאין לו כסף למים ללוחמים, אסור לו לתחזק תחנה שאינה תורמת לצבא כלום".