המחזאי האירי פרנק מקגינס (55) כתב את המחזה 'הביטו בבני אלסטר צועדים אל נהר הסום' בשנת 1985, והוא מספר את סיפור הקרב ההרואי של פלוגת חיילים איריים במלחמת העולם הראשונה. בהצגה מועלה סיפורם של 8 חיילים שמצאו מותם בקרב והמספר הוא מעין מת-חי, אחד מהקבוצה, שנותר לתאר בפנינו את אירועי ליל הדמים.
המחזה עוסק בנבכי נשמתם של גיבוריו, הצריכים לפני צאתם לקרב לצאת למאבק חסר פשרות בנפשותיהם שלהם. מקגינס עוסק ביצרים חבויים, תשוקות ופחדים ומשלב הומור אירוני, כאב ואנושיות בסיפור מרתק ונוגע ללב השזור פכים קטנים מחייהם של גיבוריו.
מקגינס העלה את ההצגה באירלנד שנה לאחר השלמת המחזה ולאחר מספר שנים היא הועלתה גם בלונדון, ברודווי ומקומות נוספים. זו הפעם הראשונה שהמחזה מועלה בישראל, אם כי הצגה אחרת של המחזאי הועלתה לפני זמן בתל אביב.
תוכן האירועים עוסק אומנם באחד מסיפורי המורשת האירית, אך למעשה הסיפור הוא אוניברסלי, מתאים לתקופות שונות ולמלחמות אחרות: בכולם החיילים הם בני אנוש עם תשוקות ופחדים ומאוויים.
ההצגה בלונדון הייתה, לעניות דעתי וזכרוני, ארוכה יותר והתפאורה העשירה הייתה רבת הוד ואפשרה לשחקנים לבטא עצמם במחזה ייחודי ומרתק זה.
בית צבי השכיל להפיק הצגה קטנה, מופלאה ועשויה בטוב טעם, כאשר התפאורה הפרקטית של ניב מנור, הגולשת לעבר ספסלי הצופים, עשויה ובנויה באורח נבון ויאה. חלל ההופעה עוצב כאוהל מגורים ענק או נשזר בכמה פינות אירוע, החל בכנסייה, גשר וחוף ים רדוד. סצנת הסיום הדרמטית אופיינה על-ידי קיר ענק בנוי משקי חול שבשלב מסוים הוא נבקע ופנימה צונח ארון קבורה ענקי, זכר לנופלים.
גיל וינברג הצליח לנווט את שחקניו באורח מקצועי, מלא הוד וחן והפיק מהם משחק משובח. התמקדתי במיוחד בהאזנה לדיאלוגים ולרמת המשחק של השחקנים הצעירים, תלמידי השכבה הבוגרת של בית צבי. כולם השכילו להפגין משחק נאה ואמין, שפתם הקולחת הייתה ברורה ומובנת. יובל טננבאום התבלט כקנת פיפר הצעיר והרשים במשחקו הברור, השובב והמעודן. מחיאות כפיים מגיעות גם לדניאל מושס, מוטי סוויסה, ברק חודריאן, אמיר שורש, רשף שדדי, גיא עקיבא, חנן סוויסה וליאור בן שושן על רמת משחקם.