האם שמעתם אי פעם על אופרות של מוצרט וכותב הליברית הקבוע שלו, דה-פונטה או על אופרה של מונטוורדי ומסטסטזיו, או אולי של האחים צ'ייקובסקי? השאלה הזאת התעוררה בי כשנשמעו באולם האופרה הישראלית דברי הכרוז המזמין את הקהל ליהנות מן האופרה "מסע אל תום האלף" של ברדנשווילי וא.ב. יהושע. כך, אגב, היה כתוב גם על כריכת התוכנייה. רק דף הליהוק גילה שמדובר בעצם באופרה של יוסף ברדנשווילי, אשר הליברית שלה נכתבה על-ידי א.ב יהושע. יהיה המניע לייחוס האופרה לכותב הליברית אשר יהיה - התרפסות בפני הסופר הנודע או אולי אמצעי שיווק - אין זה מכובד, שכן גם שותפות עם מחבר הליברית אין בה כדי לשלול מן המלחין את התואר "יוצר האופרה" שאין בלתו.
עלילת האופרה "מסע אל תום האלף" מבוססת על הרומן בעל אותו שם של א.ב. יהושע. להשוואת הליברית עם המקור הספרותי שלו אין טעם ואין חשיבות, שכן אופרה היא יצירה בפני עצמה. ובכל זאת, השוואה אחת מתבקשת: בתוכנייה כותב יהושע שהרומן נכתב בשפה גבוהה, וכמי שלא קרא את הרומן - אני נוטה לקבל את גרסתו, אולם שפת הליברית נראתה לי דלה ודומה משהו לשפת הוויכוח בבית המשפט לתביעות קטנות. רק הרעיון המבריק של הכללת קטעים משירתו של רבי יהודה הלוי ומתפילות יהודיות היה בו כדי לשפר, ובאופן ניכר, את רמתה הלשונית של הליברית.
הליברית לוקה בפגמים מהותיים אחרים, ההופכים אותה לבלתי משכנעת, גם במסגרת ההתייחסות לסוגה (ז'אנר) של ליברית אופרה. אחד הפגמים הללו הוא עצם הרעיון של מסע ממזרח למערב למען הצלתה של שותפות עסקית והדרמה המתרחשת בעקבותיו, והאחר - היותו של הרב ה"מפורסם" מסביליה עדיין רווק. היכן מצא הסופר ינוקא שכזה! שלא לדבר על הדרישה האבסורדית של האשה המזרחית, החיה בסוף האלף הראשון לספירה, להינשא לבעל נוסף! בקיצור, הליברית בעייתית משהו, אם לומר זאת בעדינות.
מובן כי ליברית כזו הציבה בפני המלחין משימה מאוד לא פשוטה, אך הוא הצליח לעמוד בה, ובכבוד. יוסף ברדנשווילי אינו המלחין הראשון שנאלץ לכתוב אופרה לליברית בעייתית - לפניו היו רבים וטובים. כי בסופו של דבר, באופרה, מה שמבדיל בין הצלחה לכישלון הוא המוזיקה. הצופה-המאזין מתרשם בראש ובראשונה מקולות הזמרים ומן הלחנים שהם שרים. אם הליברית מוצלחת - מה טוב, ואם היא פחות טובה, היא נותרת בגדר בעיה שמלחין אופרה מוצלח בדרך כלל יודע להתגבר עליה. בסופו של דבר, הליברית אמורה לתת לו בסיס ליצירת דמויות מוסיקליות משכנעות, ולכן רצוי שיהיו בליברית המרכיבים המסורתיים של אופרה רצינית, כגון אהבה, דרמה, ולעתים - מוות. למלחין כברדנשווילי די בכך.
לכל דמות שפה מוסיקלית משלה
אפשר לומר שהמוזיקה של האופרה "מסע אל תוך האלף" היא אקלקטית, אך לא במובנה השלילי של המילה. למעשה, מבחינה מוסיקלית, הלחין ברדנשווילי את האופרה כמסע אמיתי במרחב ובזמן כאחד. בכך הפגין לא רק כישרון בלתי רגיל, אלא גם השכלה מוסיקלית וכללית רחבה ביותר: לעתים אנו מרגישים השפעות של "ווצק", לפעמים המוזיקה מזכירה לנו מקצת את וילה לובוס; יש בה אלמנטים מזרחיים, אירופיים, ניאו-בארוקיים ואחרים, אבל זהו תמיד ברדנשווילי עם העושר הסגנוני הבלתי נדלה שלו. כך למשל קטע הפתיחה לתמונה האחרונה: השימוש בכלֵי מיתר בלבד מזכיר את הקטע המפורסם מ"לה טרוויאטה" של ורדי, אבל השפה המוסיקלית היא אחרת לחלוטין. הטכניקה הווירטואוזית של ברדנשווילי מאפשרת לו לייחד לכל אחת מן הדמויות שפה מוסיקלית משלה: הרב מסביליה מתפתל, המוסלמי ניכר בכך שהוא מפשוטי העם, וכמובן אסתר-מינה בולטת בדרמטיות שלה. המלחין, שנולד וקיבל את השכלתו בגאורגיה, נאמן גם למסורת הגיאורגית של שירה במקהלה, שבאופרה הזאת היא בעלת תפקיד חשוב ביותר.
הצד החזותי של האופרה ראוי לכל השבחים: שימוש יוצא מן הכלל בצבעים, תלבושות מרשימות ותפאורה פשוטה אך אפקטיבית. הבמאי, עמרי ניצן, הורה לזמרים ולמקהלה לשיר בעמידה כשפניהם לקהל ולא להתרוצץ על הבמה ללא צורך. וכך, איש אינו מסתובב בעירום, העלילה מתרחשת בדיוק במקומות ובזמנים שקבעו מחבר הליברית והמלחין, ולא למשל בימינו בקיבוץ דגניה א', וזה כשלעצמו הישג בלתי מבוטל בתיאטרון העכשווי. אך אליה וקוץ בה - התפיסה של הבמאי ושל מחבר הליברית אינה מסתתרת: יש מאבק בין תרבות האור והסובלנות נגד תרבות החושך והקנאות. לכן, בני האור המזרחיים לבושים לבן זוהר ואילו הרעים, האשכנזים - בשחור. אמנם, אצל בני האור נשים אינן זוכות אפילו לשֵם משלהן, ועליהן להסתפק במספרן הסידורי: "אשה ראשונה" ו"אשה שנייה" - אך לעומתן לבת החושך, הרעה, יש שֵם כפול, שמסמל כנראה את הזיקה של יהדות אשכנז לתרבות האירופית, החשוכה כמובן. הרמז האידיאולוגי כאן אינו דק כלל וכלל: כמה טוב היה ליהודים תחת השלטון המוסלמי, ואיך קלקלה אותם התרבות המערבית הקלוקלת עם רעיון המונוגמיה הנלעג דרבי גרשום.
כמובן, לא.ב. יהושע הזכות המלאה לדבוק ברעיונות כאלה. אבל כשהמלחין, שהוא הוא היוצר הראשי של האופרה, אינו מסכים עם יהושע, יוצא שבדיוקנה המוסיקלי של אסתר-מינה אין שמץ של רוע ונוקשות, ובנקודה זו התפיסה של עמרי ניצן מתעמתת עם המוזיקה. תפקידה המוסיקלי של אסתר-מינה מגלה לנו אישיות חושבת וגם אוהבת, גאה, רגישה ומרתקת. לריסה טטוייב שרה את תפקידה התובעני מצוין, וחרף כל מאמציה לגלם את התפקיד על-פי דרישותיו של הבמאי, אין הדבר עולה בידה. כך אפשר לומר גם על נח בריגר - בתפקיד אחיה של אסתר-מינה. לכן, לדעתי, נכשל עמרי ניצן בבימויו, למרות כמה קטעים יפים ומשכנעים, כמו למשל הרביעייה של בן-עטר ונשותיו שמתרחצים יחדיו, כשמתחתיהם יושבת אסתר-מינה, או גלי הים שאותם יוצרת המקהלה בעזרת בדים. לעומת זאת, הקטע שבו בן-עטר, אסתר-מינה ואחיה מושכים את אבולעפיה לכיוונים שונים - הזכיר בפשטנותו את "סבא אליעזר והגזר".
עדנה פרוחניק בתפקיד האשה הראשונה ואירה ברטמן כאשה השנייה שרות מצוין. לעומתן, גבי שדה בתפקיד בן-עטר מאכזב, כי השימוש המופרז שלו בויברטו מעוות לעתים את קו המנגינה. הבס ולדימיר בראון, בתפקיד אבו-לוטפי, שר היטב בקולו הגדול והיפה וגם משחקו אמין. במיוחד ראוי לשבח הטנור יוסף ארידן בתפקיד אבולעפיה. קולו חזק, עשיר והאינטונציה שלו טובה מאוד. הוא צעיר, ונראה כי לפניו עתיד גדול. אינני משוכנע כי היה על המלחין לתת את תפקיד הרב לקונטרה טנור, למרות השאיפה לעשות שימוש בכל מגוון הקולות האנושיים. תפקידו של הרב אלבז מתאר מצוין את אופיו הזיקיתי, הוא קשה מאוד ומצריך קול הרבה יותר חזק מזה של יניב ד'אור.
למרות כל זאת, האופרה היא הצלחה אדירה: כל מבצעי האופרה הם ישראלים, למעט המנצח דיוויד שטרן, מנהלה האומנותי החדש של האופרה הישראלית, והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון מצלצלת טוב מאוד תחת שרביטו, כשהפרטיטורה המאוד מורכבת של ברדנשווילי נשמעת ציורית ורב-גונית מאוד. יש לשבח אפוא את הנהלת האופרה על ההישג הזה ולקוות שעוד יועלו אופרות חדשות של מלחינים ישראלים. ההצלחה הגדולה של האופרה "מסע אל תום האלף", המועלית זו השנה השנייה, מוכיחה שאפשר ליצור כאן אמנות חדשה ורצינית הזוכה לאהדת הקהל.
